טיול צילום בקובה: הוואנה
לקריאת כל הרשומות על קובה מההתחלה.
כשירדתי מהמונית לא הייתי בטוח אם הנהג הביא אותי לכתובת הנכונה. זו הייתה אמורה להיות אחת השכונות הטובות בהוואנה, וזה לא נראה ככה. הבתים נראו ישנים ומוזנחים. נזכרתי שזו בכל זאת קובה, וממילא לא היה לי מקום אחר להיות בו או כוח להתחיל להסתובב ולחפש מקום אחר (בכל זאת הייתי אחרי מסע מתיש של כ-27 שעות עם שינה מועטה ומחורבנת, ואוכל מטוסים). החלטתי לעלות לקאסה של מריה אלנה, וטוב שעשיתי כך.
בכניסה לבניין היה תלוי על הקיר דף עם למינציה, כתוב בעברית: "הקאסה של מריה אלנה נמצאת בקומה 3 דירה 5". כבר הרגשתי בבית. את הדלת פתחה אשה מבוגרת, לבבית ונחמדה מאוד. היא הראתה לי את החדר, ולאחר ששמתי בו את התיקים שלי, נתנה לי לשתות מיץ מנגו, הראתה לי את הבית המטופח והמושקע שלה, שרטטה לי מפה של המקומות הרלבנטיים בסביבה (מסעדות וכו') וצירפה גם מדריכי טיולים כתובים בעברית. אירופה (או יותר נכון – קובה ;-)). מסתבר שהרבה ישראלים ישנים אצלה.
אחרי מקלחת קצרה עם מים חמים נכנסתי למיטה הקופצנית והנוחה וקרסתי לישון בשעה 19:30. היו לי תוכניות לישון 10-12 שעות, אבל כבר בשעה 03:30, אחרי 8 שעות שינה רצופות, התעוררתי. למרבה הצער, כמה שלא ניסיתי להרדם חזרה, לא הצלחתי. ב-06:00 הדלקתי את הלפטופ שלקחתי איתי, והתחלתי לכתוב.
בשעה 08:30 התיישבתי לאכול ארוחת בוקר, ולהפתעתי גיליתי על השולחן, אריזה של קפה טורקי עלית ותיונים של ויסוצקי.
ארוחת הבוקר הייתה טעימה מאוד, ולאחריה, למרות העייפות, החלטתי לצאת לטייל קצת בסביבה, גם בשביל לחפש דאודורנט, וגם בשביל לעשות היכרות ראשונה עם הוואנה.
לאחר טיול קצר הבנתי שאני מותש וחזרתי לחדר. ניסיתי להרדם, אבל לא הצלחתי. רק אחרי כמה שעות טובות הצלחתי להרדם, וישנתי כשעתיים. כשהתעוררתי, הרגשתי רע, אבל ממש רע. הייתי בקריסה מוחלטת. פשוט התפרקתי. הייתי תשוש, וקצת צמא (לא הרגשתי רעב, למרות שלא אכלתי יותר מדי). מסתבר שהמסע לקובה, יחד עם הלחץ, העייפות והאטרף של התקופה האחרונה התישו אותי הרבה יותר משחשבתי, הרבה יותר ממה שאותת לי הגוף שלי.
אחרי כמה שיחות טלפון עם הכפרה שלי, החלטתי ללכת לאכול במסעדה קרובה. הארוחה אוששה אותי, ולאחריה הרגשתי יותר טוב.
כמעט ונרדמתי בסביבות השעה 19:30, אבל נלחמתי בשינה, והצלחתי להחזיק מעמד עד 23:30. זה כמובן לא הפריע לי להתעורר כמה פעמים בלילה בגלל מוסיקה שניגן רדיו שהושאר דלוק ורעש סביבתי אחר. גם בלילה הזה התעוררתי בשעה 03:30, אבל הפעם בגלל עוברי אורח, שהרעישו מאוד ברחוב. התעקשתי להשאר ישנוני, וב-05:30 לערך נרדמתי שוב, עד שהתעוררתי יחסית רענן ב-06:45 (בגלל רעש, אלא מה…).
מקלחת חמה וטובה, ארוחת בוקר טעימה, ויאללה, הוואנה here I come!!!
טיפים:
1. הקאסה של מריה אלנה היא הקאסה הכי טובה שישנתי בה בקובה: החדר, המיטה, ארוחת הבוקר ועוד. מצרף לינק להמלצה שלי באתר ״למטייל״, על הקאסה שלה.
טיול צילום: הטיסה לקובה
תקציר הפרק הקודם: למה דווקא קובה?
יצאנו (אמא שלי ואני) מהבית לשדה התעופה מאוחר יותר משתכננתי. לא נלחצתי. בכל זאת מדובר היה ביום חמישי בלילה, אמצע החורף. השדה לא היה אמור להיות עמוס (לדעתי), וממילא ציפתה לי דרך של 24 שעות עד לנחיתה בקובה (3 שעות עד לטיסה ואז 21 שעות באוויר ובקונקשן), כך שלא מיהרתי לשום מקום. יחד עם זאת, רציתי להגיע כבר לשדה, למסור את התרמיל, ולדעת שזהו זה, אני באמת מגשים את החלום שלי, אני באמת נוסע לקובה, ושום דבר לא יכול לעצור אותי.
אפשר להגיע לקובה במספר מסלולים אפשריים, קצרים יותר או פחות (עם אארופלוט דרך מוסקבה, עם KLM דרך אמסטרדם ועוד). בחרתי לטוס עם אייר פרנס לפריז, ומשם, לאחר קונקשן של 6 שעות, לקובה. את הכרטיס מצאתי באמצעות מנוע החיפוש skyscanner, והזמנתי אותו כחודש וחצי לפני הטיסה, כשהמחיר שלו היה נמוך.
הטיסה לפריז הייתה לא קלה: המטוס היה עמוס בנוסעים וצפוף. הצד החיובי היה, שזו הייתה טיסת לילה, והצלחתי קצת לישון (לפחות עד שהדליקו את האורות והעירו אותנו בשביל לאכול ארוחת בוקר). נחתתי בפריז הקפואה ב-06:00 (שעון מקומי) כשאני קרוע מעייפות.
איך מעבירים ככה 6 שעות?! מסתבר, שבשדה התעופה (שארל דה גול) חשבו על האפשרות הזו, והקימו מתחם מיוחד לטובת הנוסעים בקונקשן (אח"כ גיליתי מתחם דומה נוסף גם ליד אחד שערי היציאה, לאחר הבידוק הבטחוני). במתחם הוצבו כ-30 כורסאות שינה נוחות מאוד ונקודות חשמל לטובת מחשבים ניידים / אייפדים / סמארטפונים ושאר ירקות (שימו לב! השקעים הם מסוג E, כמקובל בצרפת. יש צורך במתאם!). ישנתי שם במשך שעתיים וקמתי רענן. אמריקה (יותר נכון – אירופה ;-)).
צולם באייפון
צולם באייפון
אמנם טסתי באותה חברת תעופה, אבל המטוס היה ברמה אחרת לגמרי: הוא היה מרווח יותר, הכסאות היו מרווחים ונוחים יותר, לכל נוסע הייתה מערכת בידור עם מסך אישי, ובכלל זה גם שקע USB (!). אירופה, כבר אמרנו? 🙂
הטיסה איכשהו עברה. בחלק מהזמן הסתכלתי על הנוסעים האחרים וניסיתי לנחש מאיזו מדינה הם באים. כמובן שהיו הרבה צרפתים אבל לא רק. בשורה שלי ישב תאילנדי צעיר, שחבש כובע וענד טבעות ועגילים כאילו היה עבריין צעצוע מהסרטים ולא הפסיק להשתעל עליי. מימינו ישב גבר בעל חזות ערבית והציץ בי מדי פעם. חבריו ישבו במקומות אחרים במטוס, ולא יכולתי להמנע מהמחשבה, שאם היה מדובר בסרט פעולה, אז הם היו הליהוק המושלם לתפקיד החוטפים.
נחתי, ישנתי, קראתי בלונלי פלנט, שיחקתי באייפון, ועדיין הטיסה לא נגמרה. כשהתחלתי להשתעמם מאוד מאוד מאוד, בחרתי סרט במערכת הבידור, וכך העברתי את שארית הטיסה (שארכה 11 שעות, למרות שמסיבה לא ברורה חשבתי שהיא תימשך רק 8 שעות).
בית הנתיבות הבינלאומי של קובה, נראה כמו העתק משונמך של טרמינל 1 בארץ: קטן מאוד, צפוף, ישן, לא מסודר ולא ממוזג (ז"א, היו מזגנים. הם כנראה גם עבדו, רק שלא הרגישו את זה). היעילות הקובנית האופיינית (להלן "זמן קובה"), ששמעתי וקראתי עליה רבות, הופיעה מיד בדמות תורי ענק שלא התקדמו בביקורת הדרכונים. בשלב מסויים כבר התחלתי לחשוש שעד שאגיע למסוע בשביל לקחת את התרמיל שלי, הקובנים כבר ייקחו אותו באמתלה של "אין דורש". אחרי תור ארוך נוסף לבידוק בטחוני (מה כבר צריך לבדוק בכניסה למדינה שלא נבדק קודם?!), הגעתי למסוע, וגיליתי שחששתי לשווא. רוב הנוסעים שהיו איתי במטוס, עדיין חיכו למזוודות שלהם… שמחתי מאוד לגלות שהתרמיל שלי כבר הסתובב לו להנאתו על המסוע, מחכה לי שאאסוף אותו. באין עגלה פנויה, העמסתי אותו על הגב ויצאתי. לאחר עוד המתנה ארוכה (שלישית במספר), החלפתי כסף, ושעתיים אחרי שנחתתי, עליתי על מונית להוואנה. עצי הדקל, שליוו אותנו לאורך כל הנסיעה להוואנה, לא איחרו להופיע. ברוך הבא לקובה.
גם במונית, בדרך להוואנה, עדיין לא עיכלתי את העובדה שבאמת הגעתי לקובה להגשים חלום. הרבה חששות הציפו אותי: לא הספקתי לתכנן מסלול (ערים ואתרים בתוך הערים. עשיתי את זה חלקית רק במהלך הטיסה), לא הספקתי לרכז המלצות על מקומות לינה ומסעדות (ואין אינטרנט זמין), לא ידעתי איך אסתדר להיות לבד במשך שבועיים (למרות שהתכוונתי להתקשר הבייתה כל יום), ומעל לכל – לא ידעתי אם אצליח ליצור קשר אישי עם הקובנים (אני מגמגם נהדר ספרדית בסיסית בלבד, לא ידעתי מה היחס שלהם למצלמה ועוד של תייר [למרות ששמעתי שהם מצטלמים בשמחה]. מהבחינה הזו קשר אישי פותר הרבה בעיות), לא ידעתי איך ייצאו התמונות שאצלם, וזה היה החשש הגדול ביותר שלי. לא רציתי לנסוע חצי עולם בשביל לצלם תמונות שלא אוהב. הרבה לחץ וחששות. ברוך הבא לעצמך.
פרולוג: אסע לסנטיאגו
הכל התחיל לפני כמה שנים, כשלמדתי אצל פליקס לופה, קורס צילום רחוב. בסוף הקורס הוא אמר: "אני מוציא טיול צילום רחוב בקובה בסוף הקורס. מי שרוצה, זו הזדמנות מצויינת". וזהו. לא היה צריך הרבה יותר מזה בשביל שאדלק על הרעיון. בזמנו לא יכולתי לנסוע, אבל הוירוס התחיל לקנן.
בשנה האחרונה יש התקרבות משמעותית בין ארה"ב ובין קובה (עד כדי פתיחה מחדש של שגרירויות, וניהול מגעים לנורמליזציה של היחסים). ברגע שקראתי את הידיעות האלו, אמרתי לעצמי (ולכפרה שלי) – "או עכשיו, או אף פעם לא", זה הזמן לנסוע לקובה לפני שהיא משתנה ומאבדת את הצביון שלה.
לא רציתי לנסוע במסגרת טיול מאורגן (יקר, מסלול שלא מושך בעיניי, מבקרים בערים רבות ומבלים הרבה זמן באוטובוס במקום לצלם ומעל לכל – אני שונא לצלם בקבוצה. שונא את זה שיש מטווח מצלמות מול אותו האובייקט, כשההבדל היחידי בין התמונות המתקבלות, הוא זווית הצילום), ומצד שני – זה לא כזה פשוט למצוא מישהו שירצה להצטרף לטיול עם מאפיינים כמו שרציתי (ספויילר: לא מצאתי).
אחרי שהבנתי שאם אני רוצה לנסוע השנה, וכנראה זה יהיה לבד, התחלתי לקרוא באינטרנט ולברר עם אנשים שכבר טיילו בקובה (חלקם אפילו לבד), מה אופי המקום, לשמוע על חוויות שלהם, בשביל לנסות ולהבין את הראש של קובה. האנשים שדיברתי איתם ציירו לי תמונה לא קלה, וזה גרם לי לחששות. התבשלתי הרבה זמן עם עצמי, אם אני באמת מוכן לנסיעה כזו, לארץ רחוקה, קומוניסטית, דיקטטורית, לא קלה, לבד. בשלב מסויים שקלתי אפילו לוותר, ולהחליף את קובה ביעד אחר, אבל הוירוס התפרץ, והאפשרות היחידה שבאה בחשבון, הייתה לנסוע (ספויילר: כפי שאתם כבר בטח מבינים, בסוף באמת נסעתי :)).
אופי הטיול (טיול צילום, לבד) חייב אותי להתכונן לטווח רחב של מיקרים אפשריים, הקשורים לצילום, לציוד הדרוש, להתנהלות במקום, לביטוח רפואי על כל מרכיביו, ועוד ועוד ועוד. עומס גדול של פרטים ומשימות. הדרך שלי לנהל את ההכנה ולא לטבוע, הייתה הכנת רשימה מפורטת של ציוד דרוש ומטלות לביצוע, ולאט לאט לבצע סעיף סעיף.
בשעה טובה ומוצלחת ההכנות והאריזה הסתיימו 15 דקות אחרי הזמן בו תכננתי לצאת לשדה התעופה. אני מוכן לטיול של שבועיים בקובה.
(את הרשומה הזו אני מפרסם, כשאני נמצא בשארל דה גול, בהמתנה לטיסה חזרה ארצה)
תערוכת צילום STREET ART PHOTOGRAPHY
לפני כשבועיים קיבלתי במייל ניוזלטר מהצלם פליקס לופה (בזמנו למדתי אצלו קורס צילום רחוב, שבדיעבד היה קורס משנה חיים). בניולטר הוא פרסם קול קורא לצלמים להגיש תמונות לתערוכת צילום, שנושאה הוא Street Art Photography.
התבחבשתי ביני לבין עצמי במשך יום או יומיים אם לשלוח תמונות, ובסוף החלטתי שכן. מקסימום לא יקבלו אותן. מפה לשם, משם לפה, קיבלו לתערוכה אחת מהתמונות ששלחתי, תמונה שצולמה בחג הפורים לפני מספר שנים.
התערוכה מציגה בנמל יפו, במבנה הנמצא ממש מול אחד הרציפים באמצע הנמל. בתערוכה מציגים כ-100 צלמים, וכ-100-120 תמונות.
ביום שישי האחרון התקיימה הפתיחה הרישמית. הפתיחה הייתה נהדרת!! המקום היה מ-פ-ו-צ-ץ באנשים. בפורום אומנות הצילום בתפוז קראתי, שלהערכת המארגנות היו שם 1,500 איש (!). הגלריה הייתה כל כך עמוסה, עד שהיה צורך לווסת את תנועת האנשים, שרצו להכנס לגלריה.
אני מודה שחששתי מאיכות התמונות שיוצגו, לאחר ששמעתי שבתערוכה יציגו כ-100 צלמים. לאחר הפתיחה אני יכול רק לומר, שלכבוד הוא לי להציג בתערוכה, ואני גאה להימנות עם חברה מוכשרת כל כך של צלמי רחוב, שצילום הרחוב קרוב לליבם. הרוב המכריע של התמונות נהדרות, חלקן מופלאות ממש.
בקיצור, אני ממליץ בחום על ביקור בתערוכה.
פרטים טכניים:
התערוכה מציגה עד ה-19.12 בגלריית נמל יפו. שעות פתיחה מדוייקות ומפת הגעה אפשר למצוא בקישור לאתר הגלריה.
סיכום שנת 2014 (חלק א')
כמה מילות פתיחה –
1. את ההשראה לרשומה הזו שאבתי מהרשומה של עננת, אז דבר ראשון – תודה רבה! 🙂
2. אמנם הרשומה הזו מפורסמת באיחור אלגנטי, אבל היא עדיין רלבנטית :))
3. כל התמונות שתיראו ברשומה הזו, מפורסמות בפעם הראשונה.
4. הרשומה יצאה ארוכה מדי, אז פיצלתי אותה לשני חלקים.
אז מה היה לנו השנה מבחינה אישית וצילומית?
את ינואר 2014 פגשתי כשאני עובד במקום עבודה שסבלתי בו מאוד. מצד שני, היה יתרון אחד למצב – ברגע שיצאתי ממקום העבודה, הוא לא העסיק יותר את מחשבותיי (אלא אם כן מחשיבים את כל הקיטורים שסיפרתי לכפרה שלי). יחד עם זאת, למרות שעבדתי בהייטק, נשאר לי כוח בסוף היום לעסוק בדברים שאהבתי, כגון צילום, ואפילו הייתי לקראת סוף קורס צילום שנהניתי בו מאוד. התמונה הבאה צולמה במסגרת פרוייקט הגמר לאותו קורס.
(1)
נמל תל אביב, ינואר 2014
הקורס הזה עזר לי להבין, שתחום הצילום המועדף עליי הוא צילום דוקומנטרי, ופחות צילום רחוב. קל יותר להכנס לאווירה של אירוע מתמשך, הרבה יותר קל להחליט מה אני רוצה לומר באירוע מתמשך, שאופיו ידוע מראש (לרוב). וכשאני יודע מה אני רוצה לומר, התמונות שלי טובות יותר בהרבה.
בפברואר המצב בעבודה נשאר זהה (והוא נשאר ככה גם בהמשך). מה ששימח אותי עד אמצע החודש, הייתה תערוכת הצילומים של סוף הקורס. זה היה כיף גדול להדפיס עותק קשיח של התמונות שצילמתי, להדביק אותן על קאפה, לסדר אותן אחת יד השנייה, לתלות אותן על הקיר ולהסתכל עליהן ממרחק. אושר גדול. ממש חוויה נהדרת.
לצערי הרב, אחרי תערוכת הצילומים המשובחת של כל הלומדים בקורס (השתתפו בו צלמים מצויינים), הקורס נגמר 
מה שהיה יותר גרוע, זו העובדה שאחרי שהקורס נגמר, הרגשתי שאני נופל לתוך רִיק, שעִם הקורס נגמרה לי גם המוזה לצלם, וכבר התחלתי לכתוב רשומה חצי-דכאונית על זה, אבל הפסקתי באמצע (מאפיין נוסף שלי השנה – להתחיל לכתוב רשומות, ולהפסיק באמצע).
בעקבות החוסר במוזה כמעט ולא יצאתי לצלם, וגם כשכבר יצאתי, התוצאות לא היו מרנינות.
הדבר היחידי שעזר לי (למעט הכפרה שלי :)), זו הידיעה שקורס נוסף שנרשמתי אליו, היה אמור להתחיל במרץ.
(2)
מחנה יהודה, פברואר 2014
התמונה הזו צולמה במחנה יהודה, במסגרת טיול כיף שעשיתי עם הכפרה שלי 🙂
במרץ אני חושב שלא צילמתי בכלל (למעט את המשפחה), אבל היו בו גם אירועים חיוביים – התחלתי לחפש עבודה חדשה והתחלתי ללמוד (תופים בבקשה…) בקורס מבוא לתולדות האומנות באוניברסיטה הפתוחה. כן, כן! נשבע לכם, שעד שעשיתי את הקורס בצילום בעם, הייתי נקרע מצחוק אם הייתם אומרים לי, שאלמד פעם קורס כזה. איך זה קרה? במהלך הקורס בצילום בעם, הרגשתי שחסר לי ידע ממש בסיסי באומנות, והקורס בפתוחה עשה רושם שהוא ייתן את המענה הדרוש. אז 6 שנים לאחר שחשבתי שסיימתי ללמוד במסגרת אקדמאית, הפכתי שוב לסטודנט, וזה היה כיף 🙂
הקורס עצמו היה מעניין, אם כי לא מסעיר כמו שחשבתי שיהיה. בנוסף, בגלל שהעבודות שראינו במהלך השיעור היו ציורים ולא תצלומים, המוזה לא שרתה עליי כמו בקורס הצילום שעשיתי. ועדיין, נהניתי מהלימודים בקורס ומשיעורי הבית.
באמצע החודש הייתה לי תאונת עבודה ונפגעתי בעין. עברתי שבוע שלם של סבל טהור, עד שמצב העין התחיל להשתפר. לא כיף.
באפריל נסעתי לצלם את שבת האור בכנסייה האתיופית בירושלים. זו הרשומה הראשונה שפרסמתי ("ראשונה? אבל פרסמת רק אחת…" אתם בוודאי תוהים. ובכן, אהממ… השתיים הבאות נמצאות עדיין בתהליכי כתיבה ואני מתכוון לפרסם אותן לפני שתעבור שנה שלמה :-D). בלב שקט אני יכול לומר, שהתמונות שצילמתי שם, הן התמונות הכי טובות שצילמתי בשנת 2014, ובין הכי טובות שצילמתי אי פעם.
(3)
שבת האור, ירושלים, אפריל 2014
אפריל הסתיים בצורה קצת צורמת, וכיוון שתהליך חיפוש העבודה סחט ממני את כל הכוחות, לא יצאתי לצלם במהלך חודש מאי
בנוסף, היכולת שלי להתרכז בלימודים צנחה פלאים, ולא היה לי כל כך חשק ללמוד, למרות שהגענו סופסוף לחלק המעניין של הקורס – לימוד היכולת לנתח תמונה בצורה מעמיקה. בהחלט אפשר לומר, שחודש מאי לא ייזכר כאחד מרגעי השיא השנה…
לעומת זאת, יוני סימן התחלות חדשות ומשמחות – מצאתי עבודה חדשה שאני נהנה בה, למרות קשיים מסויימים.
ממש לפני שהתחלתי לעבוד, לקחתי עמה ימי חופש לעצמי, שבאחד מהם יצאתי לצלם. כשראיתי את הסיטואציה הזו, כמובן שלא התאפקתי והשתדלתי להוציא ממנה את המירב. עד היום אני תוהה אם יכולתי להוציא ממנה יותר (כן, הפרפקציוניזם הזה יהרוג אותי יום אחד…).
(4)
תל אביב, יוני 2014
התמונה לעיל צולמה במסגרת אותו סיור צילום לחוף הים.
כאמור, זה היה החלק הראשון. יהיה גם חלק שני.
🙂
סיכום שנת 2014 (חלק ב')
למי שפספס, זה החלק הראשון של הסיכום.
יוני, יולי אוגוסט וספטמבר חלפו ביעף, כשברקע העבודה החדשה ומבצע "צוק איתן". האירועים היחידים שראויים לציון, הם העובדה שנהניתי מאוד מהתפקיד החדש (מהאנשים שהיו איתי בצוות, מראש הצוות, מהאווירה במקום העבודה וכמובן מהעבודה עצמה), ושפעמיים האזעקות של "צבע אדום" תפסו אותי באמצע הנסיעה באיילון (פעם בבוקר ופעם בערב). בפעם הראשונה לא היה מחסה שיכולתי להסתתר בו / תחתיו, ולכן נשארתי ליד האוטו, כמו עשרות נהגים אחרים שהיו איתי. זה היה מראה ראוי לצילום, והצטערתי שלא הייתה איתי מצלמה. לכן מיום המחרת ועד לסוף המלחמה, סליחה, המבצע, לקחתי איתי מצלמה. כל בוקר וכל ערב, לפני התחלת הנהיגה, כיוונתי מראש את החשיפה במצלמה, כך שאם אקלע שוב לאירוע שראוי להנצחה, כל מה שאצטרך לעשות, זה ללחוץ על המחשף (על כפתור הצילום). ואם אתם תוהים לגבי שפיות הדעת שלי, אז כן, יש מצב שיש לי כמה שריטות בראש… 😛
למעט התמונה שצולמה במיוחד עבור הרשומה שעסקה במבצע, כמובן שלא היה מה לדבר על לצאת לצלם.
(1)
בכנרת, ספטמבר 2014
התמונה לעיל צולמה במסגרת יום כיף בכנרת, מטעם העבודה.
ואז הגיע אוקטובר, ולמרות האטרף שהיה בעבודה (הרבה עבודה, והרבה עבודה מעניינת), האטרף הכללי (היה לי מאוד חשוב להוכיח את עצמי במקום החדש, וזה אומר שהשקעתי המון כוחות בביצוע העבודה שלי על הצד הטוב ביותר), והחוסר הכללי באנרגיה, יצאתי לצלם יחד עם כמה חבר'ה מפורום צילום בתפוז, בחיפה.
נסעתי למקום המפגש, הרכבל בסטלה מאריס, עם וויז, ונדהמתי מאוד כשהגעתי בדיוק בדקה שוויז טען שאגיע בה. לא דקה לפני, לא דקה אחרי, אלא בדיוק. וזה לא שנסעתי במהירות אחידה במהלך הדרך… 😉
המפגש היה נחמד מאוד, והמסלול שעשינו (עלינו עם הרכבל לסטלה מאריס וירדנו בהליכה) היה קל ועורר חשק לצלם. באותו יום היה לי מצב רוח של שחור-לבן, וכך הגדרתי במצלמה.
(2)
סטלה מאריס, חיפה, אוקטובר 2014
במאמר מוסגר אומר, שעוד לא הצלחתי להבין מה יש בתמונה הזו, שמעניין אותי כל כך להסתכל בה ולפרסם אותה.
בסוף אוקטובר הכפרה שלי הפתיעה אותי עם הנסיעה לרומא (בעקבותיה פרסמתי את הרשומה הזו, הזו והזו, ויש עוד אחת או שתיים בקנה), שהייתה נהדרת. גם בעבודה הפתיעו אותי, וכשהיינו ברומא חילקו מחדש את האנשים לצוותים, וכתוצאה מכך עברתי לצוות אחר. מצד אחד הצטערתי מאוד לעזוב את הצוות שלי, אבל מצד שני, שמחתי להצטרף לצוות שעובד עם Big Data, כיוון שזו טכנולוגיה שמאוד רציתי ללמוד אותה ולעבוד בה.
שבועיים אחרי שחזרנו מרומא, התחלתי ללמוד את הקורס שדיברתי עליו בהמשך הרשומה הזו.
(3)
הרצליה פיתוח, נובמבר 2014
מטלת הבית הראשונה שלנו בקורס, הייתה לצלם טרנספורמציה (נושא הקורס) בתמונה אחת, וזו התמונה שבחרתי להציג (המרצה העדיף תמונה אחרת, כיוון שלדעתו, התמונה שבחרתי להציג דרמטית מדי, והדרמה מושכת תשומת לב מנושא התמונה. אני מסכים איתו).
את דצמבר 2014 פגשתי כשאני עובד במקום עבודה שעושה לי שמח (למרות כמה קשיים שיש), כשאני לומד קורס צילום שעושה לי כיף, שגורם לי לצאת לצלם ולקבל תוצאות טובות, שפותח לי את המחשבה.
(4)
(כן, זה הבניין המוכר מהרשומה על האור).
בסך הכל הכללי, השנה האחרונה הייתה שנה לא קלה ומאוד מאתגרת. בשמחה הייתי מוותר על חלק מהאירועים שקרו בה, למרות שכתוצאה ממקצתם, אני נמצא היום במקום עבודה טוב יותר, שאני נהנה בו.
זו הייתה שנה עייפה, לחוצה ומתישה. כמעט ולא היו לי את המוזה והאנרגיות הדרושות בשביל לצלם תמונות ראויות או לפרסם רשומות בבלוג (פרסמתי רק 11 רשומות, מתוכן 3 בדצמבר).
אני מאחל לעצמי, ששנת 2015 תהיה קלה יותר, מתישה פחות, מעייפת פחות, מאתגרת פחות. אני אסתכן ואבקש, שהיא תהיה קצת משעממת. שיהיה לי את השקט שאני כל כך צריך, בעבודה ובשאר תחומי החיים.
אינשאללה.
🙂
אור איטלקי
אם באור עסקינן, אני רוצה לחזור רגע אחורה לרומא. נחתנו בפיומצי'ינו בלילה, ורק למחרת בבוקר, אחרי ארוחת בוקר נהדרת, יצאנו להסתובב. אחד הדברים שמיד שמתי אליהם לב, היה האור. אמנם בארץ היינו בעיצומה של עונת הסתיו (אני מדבר על תחילת נובמבר), והאור כבר התרכך והתעדן, אבל ברומא הוא היה רך אפילו יותר, מפוזר יותר, נעים יותר והרגיש לי קונטרסטי יותר.
(1)
מבנה באחת החצרות הפנימיות בוותיקן
הרגיש לי שהאור מלטף את העצמים בחלל בעדינות ומבליט את הצבעים שלהם מבלי לשרוף אותם.
המזרקה בפיאצה נבונה
מצב הרוח הצילומי שלי נכנס למוד של אור-וצל.
(3)
פיאצה נבונה
הבניינים הגבוהים והזווית של השמש רק עודדו והעצימו את צורת ההסתכלות הזו.
(4)
ויה דל קורסו
ואיך אפשר לדבר על אור, בלי תמונה בשעת השקיעה?
🙂
(5)
מבט מכיכר ברניני
ויהי אור…
רגע של פרסומת*:
לפני כשנה למדתי ב"צילום בעם" את קורס השפה הצילומית, עם דיוי בראל. במילה אחת: מומלץ. בהרבה מאוד מילים: כל מי שרוצה לשפר את יכולת הצילום שלו, או "סתם" ליהנות מקורס נהדר עם מרצה מעולה, זה הקורס בשבילו. בכל שיעור למדנו על דרך מסויימת לבטא את עצמנו ולדבר באמצעות המצלמה, נחשפנו לתמונות של צלמים אחרים (מפורסמים יותר או פחות) וניתחנו אותן.
תקופת הקורס השפה הצילומית הייתה התקופה הכי פוריה שלי מבחינת צילום. המצלמה פשוט לא עזבה לי את היד, הייתה לי מוזה מטורפת, והתמונות שצילמתי בתקופה הזו (ובמיוחד לפרוייקט הגמר), היו בין הטובות ביותר שצילמתי אי-פעם בחיים שלי. מהשיעורים עצמם חזרתי כל פעם עם חיוך דבילי מרוח על הפרצוף. פשוט נהניתי.
איפה התמונות מהתקופה הזו? ברוב הפעמים צילמתי את המשפחה, ובשאר הזמן, לשיעורי הבית השבועיים שקיבלנו, ולפרוייקט הגמר. רק חלק קטן מהתמונות היה רלבנטי לבלוג שלי (כמו זו, זו, זו וזו). אולי בעתיד אפרסם עוד כמה.
ולמה כל ההקדמה הזו?
לאחרונה התחלתי ללמוד קורס צילום נוסף ב"צילום בעם". קורס שדומה לשפה הצילומית (מבחינת צורת הלימוד) ומיועד למי שכבר למד את השפה הצילומית.
כמו תמיד, קיבלנו שיעורי בית, כשהנושא הפעם הוא "אור". נתבקשנו לצלם את אותו הפריים, בדיוק מקסימלי, עם תאורות שונות (טבעיות או מלאכותיות). אני בחרתי את הבניין ממול.
המטרה של התרגיל הייתה, לראות את ההשפעה של האור / תאורה על האובייקט המצולם, לבחון ולחקור כיצד הוא משתנה כשהאור משתנה.
לא הייתי צריך הרבה בשביל להדלק על המשימה הזו. גם ככה, בעונה זו של השנה (להלן הקיץ-הפחות-חם) האור כל כך רך ונפלא, הצבעים כל כך יפים ואני מסתובב כל היום, ופשוט נהנה מהצורה בה האור נופל על בניינים ושאר עצמים.
(1)
הבניין לא היה האובייקט היחידי שצילמתי. צילמתי אובייקטים נוספים, במטרה לבחור את סט התמונות הטובות ביותר (היינו צריכים להציג שלוש תמונות).
(2)
פעם בשבועיים יש שיעור. בשבועיים האלו, שבין קבלת המטלה והגשתה, הסתובבתי וכל מה שראיתי זה אור ואיך הוא מאיר את העצמים במרחב. אמנם ראיתי את זה גם קודם לכן, אבל עכשיו הוא קיבל יותר דגש, ואתם יודעים איך זה – כשאתה קונה טויוטה, פתאום אתה שם לב שלכולם יש טויוטה (למרות שבמקרה הזה, *באמת* לכולם יש טויוטה.. :-P).
(3)
(4)
(5)
(6)
יחד עם זאת, מטרת התרגיל הייתה לראות איך האור משנה את האובייקט, יותר מאשר לשים דגש על התוכן או על הצורניות של התמונה. מהבחינה הזו, לא עמדתי במשימת התרגיל.
ולמה התכוון המשורר? היינו צריכים לקחת עצם כלשהו, ואפילו הפשוט ביותר, ולשחק עם התאורה (טבעית או מלאכותית), ולקבל תוצאות בסגנון הזה:
את הצילומים האלו צילמנו במהלך השיעור בכיתה, ע"מ שנראה בעצמנו את ההשפעה הרצויה.
* אני רוצה להבהיר, שאף אחד לא ביקש ממני לפרסם את בית הספר לצילום או את הקורס, אני לא מקבל תשלום כלשהו על הפרסום, ועל הקורס שאני עושה, אני משלם מחיר מלא. אני כותב על הקורס ועל בית הספר הזה, כי אני ממש נהנה ללמוד שם, אני ממש מרגיש איך אני מרחיב את הידע שלי (בניגוד למקום אחר, מפורסם, שקשה לי לומר שלמדתי בו הרבה).
מוכר הערמונים
בהמשך לרשומה שפרסמתי בשבוע שעבר, הנה עוד טעימה קטנה מרומא.
חתול רחוב 