יצאתי בפורים (שאלוהים זוכר מתי היה וכמה זמן כבר עבר מאז…) לצלם בבני ברק. אללה יוסתור ולהקתו. זו ההגדרה היחידה המתאימה שיש לי, להלך הרוח ולאווירה ברחוב שהיו שם. זו לא הפעם הראשונה שלי שם, כך שאני כבר יודע שמדובר בפלנטה אחרת, אבל זה היה מוקצן אפילו מכרגיל.
נתחיל עם התנועה – היו פקקים גדולים בדרך אל מרכז העיר. המוני מכוניות שעשו את דרכן אל הרחוב הראשי של העיר, ובאיטיות מרשימה, לא תמיד באשמתן. לא פעם ולא פעמיים הולכי רגל החליטו לרקוד באמצע הכביש (פורים, לא?) ועיכבו את התנועה. במקרים אחרים, היו מכוניות שעצרו באמצע הכביש והורידו ו/או העלו נוסעים, כשנחיל שלם של מכוניות מחכה מאחור (פורים, לא?). ועוד לא דיברתי על השפעת הרמזורים או על כמות הצפירות של הנהגים המתוסכלים (פורים, לא?)…
(1)
תיארתי לעצמי שזה מה שיקרה, ולכן חניתי קרוב לרחוב הראשי (ע"מ לא ללכת ברגל שעות רק בשביל להגיע למרכז העיר), אך עדיין מספיק רחוק (בשביל לא להתקע יותר מדי בפקקים) ממנו. מהרגע שחניתי, נכנסתי ל-state of mind אחר, למצב בו באתי להרגיש את האווירה של "בני ברק בפורים" בשביל לצלם אותה הכי טוב שאני יכול. לא הצלחתי לעבור לשלב של "לצלם את החוויה". אני חושב שזו הייתה יציאה הצילום שצילמתי בה הכי מעט תמונות. מצד שני, חוויתי את העיר. אולי יותר מכרגיל, אני חושב. והיה מה לחוות. אוהו כמה שהיה…
ממה להתחיל… אני אתחיל בזה שהרגשתי שונה. בשנייה שיצאתי מהאוטו שלי, עברה לי בראש המחשבה "למה לא התחפשתי?". זה היה מאפשר לי להיטמע יותר באוכלוסיה, למרות שאני חושב שגם כך היו מצליחים להבין שאני לא "מקומי" (נו, ומה הפלא? עם לבוש חילוני לחלוטין, תיק גב ומצלמה "רצינית" ביד, באמת שאי אפשר היה לטעות ולחשוב שאולי אני "מקומי" 
).
תמיד אני מקבל את ההרגשה שאני שונה (ולא במפתיע), אבל אני חושב שהפעם ההרגשה הזו הייתה מוקצנת יותר, בגלל הניגוד החריף שנבע מהבלגן הגדול שהיה שם ומהעובדה, שלא לקחתי חלק בחגיגות.
(2)
אחד הדברים הנוספים שמיד הרגשתי בהם, היה כמות האנשים שהייתה ברחוב. אני לא יודע מה כמות האנשים שבד"כ מסתובבת ברחוב בצהרי היום (למרות שאולי ניתן להשליך ממה שכתוב כאן), אבל היו המונים של אנשים שהלכו מפה לשם, משם לפה ואולי גם בחזרה (את חלק מהאנשים ראיתי כמה פעמים, למרות שעשיתי מסלול מעגלי).
זו מצווה לתרום לנזקקים, ובמיוחד בפורים, ולכן כל מספר מטרים ראיתי קופות צדקה (שמקריאת הכיתוב על חלקן, הייתה לי הרגשה שהן "מיוחדות" לפורים) או גבר/אישה שהתרימו לפורים. מצד אחד זה יפה לראות את העזרה ההדדית, אבל מצד שני איזו תרבות "שנור" מפותחת…
אפרופו תרומות, כל כמה דקות עברה מכונית עם מערכת כריזה, שמילאה את האוויר עם קריאות בסגנון של "הרבנים שליט"א קבעו בפסק הלכה שזו מצווה לתרום בפורים. לתרומות חייגו 1-800-000-000". הכריזות הצטרפו לצפירות המכוניות, ולמוסיקה שהושמעה ממכוניות אחרות בעלות מערכת כריזה. בקיצור – קקפוניה שלמה ורועשת מאוד.
אפרופו תרומות (2), היו כמה אנשים שלקחו את עניין התרומות לאקסטרים, ולא היו מוכנים לקבל "לא" כתשובה – אחד מהם אפילו נשכב על מכסה מנוע (!) של מכונית מונעת (!!) שעמדה ברמזור אדום, וחיכתה לאור הירוק בשביל לנסוע. הוא ירד משם רק אחרי דו-שיח קרוב מאוד עם נוסעי המכונית.
(3)
אמרתם עדלאידע, אמרתם שיכורים. כמה שהם היו שיכורים… אלוהים ישמור. לא כולם, ואפילו לא רובם (למרות שהיו גם לא מעט מבוסמים), אבל אלו שכן היו שיכורים, היו שיכורים מספיק גם בשביל האחרים… מעולם לא התקרבו אליי וחיבקו / ליטפו לי את הפנים כ"כ הרבה גברים (ולא, לא הזמנתי אותם לעשות את זה ). ריח אלכוהול נדף מהם וחלקם אפילו החזיקו בקבוק וודקה / ויסקי / יין ביד (תוך כדי זה שהם הולכים ברחוב), ושתו ישירות ממנו. ובמידה ששאלתם, אז כן. גם נערים / ילדים (היו נערים / ילדים מעטים שגם עישנו, וגם זו מסורת בפורים, לא ברור לי למה). אני יודע שזה מקובל אצל החרדים, לשתות לשוכרה בפורים (פורים, לא?), אבל זה היה מחזה ממש לא נעים לראות גבר מנסה ללכת ישר כשהוא דוחף עגלת תינוקות (ללא תינוק/ת בתוכה), ולא מצליח ללכת ישר… בשלב מסויים בני הלוויה שהלכו איתו, לקחו ממנו את העגלה ותמכו בו. בכלל, אלו ששתו לשוכרה היו מוקפים בחברים / בני משפחה שדאגו לשמור עליהם מהסביבה ולשמור על מהסביבה מהם.
(4)
(5)
(6)
האווירה הפרועה התבטאה גם בנהיגה / נסיעה / הליכה לא בטיחותית של נהגים וכלי רכב / נוסעים / הולכי רגל. הזכרתי את זה קצת מקודם. בנוסף למה שכבר כתבתי למעלה, זה לא היה נדיר לראות מכוניות נוסעות שלא לפי חוקי התנועה, עוצרות במקום אסור, מעלות ו/או מורידות נוסעים בצורה לא מקובלת (ולפעמים אפילו בצורה קצת מסוכנת) או כאלו, שפלג הגוף העליון של מספר נוסעים היה לגמרי מחוץ למכונית. הולכי רגל הלכו בקבוצות על הכביש כאילו אין מדרכה, השפריצו קצף מתרסיסים, צפרו בצופרים, בקיצור – בלגן (פורים, לא?).
(7)
בשלב כלשהו התחיל להיות קר ומאוחר, אז החלטתי לסיים את הביקור בבני ברק. בדרך לאוטו ליוותה אותי המולת קולות (גם של שירה וצחוק) שבקעו מדירות הבתים. אין ספק שלחרדים יש את הדרך שלהם לחגוג עדלאידע (תרתי משמע), גם אם לפעמים זה הרגיש, שברגע שקצת איפשרו להם להשתחרר, השתחרר הרבה "קיטור", כמו פקק של בקבוק שמפניה.
פורים, לא?
חתול רחוב 