פינה בתחנה הישנה

מאורעות הימים האחרונים הזכירו לי את סדרת הצילומים האלו. צילמתי אותם במסגרת קורס הצילום שעשיתי אי-שם לפני כמה חודשים. מטרת התרגיל באותו היום, הייתה להעביר את האווירה של המקום ולספר על האנשים שגרים בו, בלי לצלם אנשים.
חלק מהתצלומים ערוכים בפוטושופ (מי יותר, מי פחות), חלקם יצאו ככה מהמצלמה.
כרגיל, אפשר להקליק על התמונות ואז ללחוץ על F11 בשביל לראות אותן על כל המסך.

(1)

(2)

(3)

(4)

(5)

(6)

(7)

(8)

התמונות האלו דומות, אך יחד עם זאת שונות, מאלו שראיתם כבר בביקור הקודם שלי בתחנה הישנה (חלק א', חלק ב'). הפעם, התמקדנו באזור אחד בלבד, והשתדלנו לא להטריד (עם ובלי מרכאות) יותר מדי את אנשי המקום. כמובן שהיה דיאלוג כלשהו איתם, לרוב ביוזמתם.
בשיעור שאחרי, כל אחד הביא את התמונות שהוא צילם. היו כמה דומות אצל כולם, אבל אפשר היה לראות בצורה יפה מאוד, איך כל אחד רואה דברים בצורה שונה.

אמנם הקורס יצר לי עומס גדול מאוד בזמנו, אבל נהניתי מאוד מחלקים שונים שלו.

אני מתגעגע לצילום, לצלם.

אינשאללה בקרוב.
🙂

מודעות פרסומת

מונו מונו -מוסיקה-

שלומי סרנגה שר "מונו, מונו, מאהבה אני נמלט". ובכן, גם אני מונו, אבל לא מונו כזה. ממש לא. המונו שלי, זה מונונוקליאוזיס, הידועה יותר בכינויה מחלת הנשיקה. כן, כן, אני מושבת בבית כבר כחודשיים. אבל בואו נתחיל מההתחלה.

לפני שאני מתחיל, משפט אזהרה: הכתוב להלן אינו מידע רפואי מוסמך ובכל מקרה יש להתייעץ עם רופא!!! צירפתי מספר מקורות מידע בסוף הרשומה.

מחלת הנשיקה היא מחלה ויראלית, הנגרמת ע"י נגיפי אפשטיין-בר (ע"ש האנשים שגילו אותם, ובקיצור EBV) או ע"י נגיפי מציטומגלוירוס (להלן CMV). הידבקות יכולה להיגרם ע"י רוק (רוק, נשיקה, עיטוש וכו'). למחלה יש תסמינים הדומים לשפעת (לפעמים יש חום נמוך / גבוה שלא עובר, חולשה, כאבי ראש, כאבי גרון, בלוטות לימפה מוגדלות וכו') , אלא שבניגוד לשפעת רגילה, ה"שפעת" הזו אינה עוברת תוך מספר ימים, ועלולה להימשך תקופה ארוכה.

באחד מערבי השבוע אי שם לפני כחודשיים, התחלתי פתאום להרגיש רע. כאב גרון, חולשה, עייפות, כאב ראש וחום נמוך היו התסמינים. בניגוד להרגלי בקודש (מי רוצה בכלל לראות רופאים? זה וירוס וזה יעבור לבד!), ניגשתי כבר לאחר יומיים לרופאה בעיר מגוריי. זו בדקה את הגרון, ראתה שהוא אדום ונפוח, נתנה מרשם לאנטיביוטיקה, ואמרה "תנוח בבית". תענוג. כמה ימי "חופש" מהעבודה זה בדיוק מה שהייתי צריך.
כיוון שהגרון לא היה מודלק, ההחלטה אם לקחת אנטיביוטיקה נשארה בידיי. אני החלטתי שלא לקחת אנטיביוטיקה, ובדיעבד זו הייתה החלטה חכמה, כיוון שלפי מה שקראתי באינטרנט, אנטיביוטיקה רק מפריעה ועלולה לגרום לסיבוכים מיותרים.

יום-יומיים-שלושה עוברים, ואין שיפור במצב. שוב הלכתי לראות רופאה (לא את אותה אחת מהפעם הקודמת), ששלחה אותי לעשות משטח גרון (יצא תקין לחלוטין), החליפה את המרשם לאנטיביוטיקה (שגם אותה לא לקחתי) ונתנה ימי מחלה נוספים בבית. תענוג (כבר ציינתי שהייתי צריך כמה ימי "חופש" מהעבודה?).

מספר ימים חולפים להם, ההרגשה שלי משתפרת, ואני חוזר לעבודה, למרות שעוד לא החלמתי לחלוטין (תיארתי לעצמי שתוך יום-יומיים כבר ארגיש טוב יותר). Big mistake, huge! לא חולפים להם יומיים – שלושה, וקרסתי. הפעם, "חטפתי" אותה יותר קשה, ולא הייתי מסוגל לקום מהמיטה / מהספה בסלון.

הפעם, החלטתי שאני הולך לרופא המשפחה שלי, רופא ותיק ומנוסה. לאחר ששמע את התסמינים שתיארתי, חיש מהר העלה את האפשרות שמדובר במחלת הנשיקה, בדק את הטחול והכבד, ע"מ לוודא שהם לא מוגדלים (חשוב מאוד לבדוק אותם!! אם הטחול מוגדל, אסור לבצע פעילות גופנית מאומצת, כיוון שהטחול עלול להיקרע או שייגרם דימום פנימי), נתן לי בדיקות דם לעשות, ושלח אותי הבייתה לנוח. "אין לזה תרופה, רק מנוחה".
במאמר מוסגר אציין, שיש אפשרות לגלות את המחלה ע"י ביצוע בדיקת דם פשוטה. בבדיקה, שגם רופא המשפחה יכול לתת אותה, מזהים את הימצאותם / אי-הימצאותם של הוירוסים, ואפילו ניתן לתארך (פחות או יותר), מתי המטופל נדבק במחלה (זה חשוב, כי ישנה תקופת זמן, בה המטופל עלול להדביק אנשים אחרים). כיוון שמדובר בשני וירוסים שונים, יש לוודא שהבדיקה שניתנה אכן כוללת את שני הסוגים השונים (לפעמים רופאים שוכחים לציין בבדיקה שדרוש זיהוי לשני הסוגים, ומבקשים לבדוק את הימצאותו של סוג אחד בלבד).

הימים חולפים ואני מרגיש רע:

  • בלוטות הלימפה בגרון מוגדלות, כאב הגרון לא מרפה, ועובר לאט לאט.
  • עייפות עצומה, חולשה נוראית, תשישות. הרגשתי כאילו מישהו הוציא לי את הבטרייה מהגוף, ואין לי יכולת פיזית לעשות שום דבר, מלבד לרבוץ על הספה / במיטה ולבהות בטלוויזיה, פשוטו כמשמעו. אפילו ספר לא הייתי מסוגל לקרוא, כיוון שהיה דרוש לזה מאמץ גדול מדי.
  • חוסר חשק / רצון / יכולת לבצע את הפעולות הפשוטות ביותר. היו ימים, שנכנסתי להתקלח רק לאחר מלחמה ארוכה עם עצמי. לפעמים "הפסדתי".
  • רצון להיות לבד, רק עם עצמי. אני מת על הכפרה שלי, אבל באותם הימים שמחתי להשאר לבד מבוקר ועד ערב.

כפי שכתבתי, כיוון שמדובר בוירוס, אין דרך לטפל בוירוס, אלא פשוט לנוח, לנוח, לנוח, ועוד לנוח, לשתות הרבה מים ולחכות. כשפתאום הרגשתי שאני רוצה להתגלח / לקרוא ספר / לצאת לצלם, הבנתי שהרע כבר מאחוריי, שאני בדרך להחלמה. למרות זאת, פה ושם יש נפילות, יש ימים שפתאום אני מרגיש פחות טוב (זה אופייני למחלה).

אם יש משהו שחשוב לי לציין, זו העובדה שלפעמים זה מייאש מאוד להרגיש ככה (ואני עוד הרגשתי יחסית טוב, יש כאלו שמרגישים הרבה יותר רע ממני), ורוצים לעשות כל מיני דברים, שהגוף עדיין לא מסוגל פיזית לבצע. כמה שזה משביז, צריך ללכת עם הגוף, לבצע את הדברים שהוא מסוגל לעשות ולא להילחם בו.
זו מחלה שדורשת סבלנות וזמן, כיוון שלפעמים ההחלמה איטית, ודרושה כשנה (!!) עד להחלמה מלאה (אני מכיר שתי בחורות, שזה הזמן שנדרש להן ע"מ להחלים החלמה מלאה).

ובשביל לסיים עם טעם טוב, איך מרטין לותר קינג אמר? יש לי חלום…
🙂

ושוב, הכתוב לעיל אינו מידע רפואי מוסמך ובכל מקרה יש להתייעץ עם רופא!!!

קישורים למקורות מידע:
אתר הכללית.
כתבה בוואינט.
ויקיפדיה.

אני מתאר לעצמי שחלקכם תוהים, למה אני מפרסם כאן ולא בתפוז. זה לא סוד שבשנה האחרונה יש לי הרבה ביקורת על ההתנהלות שלהם, ואם עושים לרגע זום-אאוט, רואים שיש פגיעה בבלוגרים (כמות קידום רשומות בדף הבית, מדיניות עדכון הרשומות בדף הבית של הבלוגייה ועוד), וזה עוד לפני הזכרת הצד הטכני (למה דרושות 35 שניות לשמירת רשומה? ועוד במערכת שעברה שדרוג לפני פחות משנה, במטרה לייעל ולשפר את הכתיבה?!) או הירידה בכמות הצפיות (כשקידמו רשומה שלי בפעם האחרונה, זה הניב רק 30 צפיות. ספרתי). אז לקחתי (שוב) פסק זמן מתפוז, ובינתיים מאוד נחמד לי כאן (במיוחד בבלוג שלי באנגלית).
אני יודע שמנגנון התגובות כאן שונה מזה של תפוז, בכך שמי שמגיב לא מקבל חיווי על כך. בדקתי את זה, ומי שרשום באתר (ההרשמה חינמית כאן) וכותב תגובה לאחר ביצוע login, מקבל חיווי במערכת הפנימית (לא למייל). אם בוחנים את דרך העבודה שלה, רואים שהמערכת הזו עובדת באותה הצורה כמו תפוז.
בכל מקרה, גם מי שלא רשום, יכול להגיב.
אני מקווה שתקבלו את זה בהבנה.