פעילי לילה, יומן מסע: שדרות רוטשילד (חלק ב')

מי שפספס, יכול לקרוא את חלקו הראשון של הפוסט כאן.

(1)

אחד הדברים שספגתי שוב ושוב בקורס, זה שכדאי מאוד להתקרב לאנשים ולדמויות שמופיעים בתמונות. זה לא היה חדש לי (כפי שאפשר לקרוא כאן), ולכן החלטתי, שלמרות שקשה לי מאוד לפתוח בשיחה עם אנשים זרים, שלמרות שאני עכבר מחשבים ממוצע (ז"א, שקל לי הרבה יותר לנהל תקשורת / דיאלוג עם אנשים באמצעות עכבר ומקלדת), אני מתחיל לשנות את הגישה, וכן ליצור קשר כלשהו עם אנשים ברחוב.
למה זה טוב? מכמה סיבות:
1. זה מאפשר להתקרב פיזית אל המצולמים. כיוון שאני מצלם עם עדשה בעלת אורך מוקד קצר (כמו שפירטתי בפוסט הראשון), ככל שאתקרב אל המצולמים, כך הם יהיו גדולים בתמונה.

(2)

2. זה מאפשר קירבה ריגשית עם המצולמים. הקירבה הריגשית עוזרת למצולמים להרגיש בנוח במחיצת הצלם ולא להתרגש מנוכחות המצלמה, ועם הזמן, לשכוח מקיומה. הדבר הכי טוב שיכול לקרות לצלם, זה שהמצולם שלו, ישכח מקיומה של המצלמה ויתנהג בטבעיות מוחלטת בנוכחותה. בנוסף, זה מאפשר לי להרגע, לא להרגיש שאני "גונב" תמונה בהחבא, ובעצם להשקיע את האנרגיה שלי בצילום, ולא בעשיית קולות של שטיח במרחב הציבורי. במאמר מוסגר אני רוצה לציין, שלמרות שאני מאוד אוהב לצלם ברחוב, בחודשים האחרונים התחלתי לפתח חשש מהתגובות של האנשים ברחוב אותם אני מצלם. זה לא שקיבלתי תגובות שליליות (לרוב האנשים זה לא ממש אכפת להיות מצולמים, ואלו שלא רוצים להצטלם מבקשים את זה בד"כ בצורה לא מאיימת, גם אם לא הכי נעימה שבעולם), אלא זה יותר החשש מכניסה לעימותים מיותרים עם אנשים בעלי דם חם (אני מודה שקשה לי לשתוק או להשאר אדיש כשמישהו כזה מתחיל לעשות רעש וצלצולים, ולכן אני עלול להכנס לפינות שיהיה לי מאוד קשה לצאת מהן. אני יודע שאני צריך לעבוד על עצמי ולשנות את זה. הקורס הנוכחי רק עוזר לתהליך להתרחש :)).
אז מה קרה בפועל? לא פעם ולא פעמיים הייתה התחלה של שיחה, התחלה של אינטראקציה כלשהי, עם אנשים שונים שפגשתי במהלך הסיור. אמנם זה לא התפתח לכדי שיחה ארוכה / מעמיקה (אני מתאר לעצמי שגם זה יגיע. פשוט לא רציתי להקדיש לזה זמן במוצ"ש, אלא העדפתי לצלם), אבל עצם זה שזה קרה, מעודד, מה גם, שכפי שציינתי, זה קרה מספר פעמים (רוצה לומר – זה לא קרה פעם אחת בצורה מקרית). נכון, יכול להיות שזה נראה מוזר שאני מתלהב ממשהו שהוא בסיסי / פשוט לביצוע עבור אחרים (ז"א, להתחיל לדבר עם זרים רחוב), אבל מבחינתי זה בדיוק ההיפך הגמור :).

(3)

בפוסט הראשון פירטתי אודות אחת ההחלטות שהייתי צריך לקבל – האם לצלם בצבע או בש/ל. החלטה סופית טרם נפלה, אבל עושה רושם שהכיוון הוא לצלם בצבע. החיים צבעוניים, ואני לא רואה שום סיבה שהתמונות לא יהיו צבעוניות גם הן, בוודאי כשהכל מסביב חשוך, ויש הרבה פחות צבעים.

(4)

(5)

לקחים לפעם הבאה: למען האמת, אין לי כ"כ. יישמתי / המשכתי ליישם את מה שכתבתי בפוסט הראשון, ובינתיים זה מצליח ואין לי הארות נוספות.

פעילי לילה, יומן מסע: שדרות רוטשילד (חלק א')

(1)

אז כפי שאתם כבר יודעים, אני עושה קורס צילום דוקומנטרי. בסוף הקורס אנחנו צריכים להגיש פרוייקט גמר, בהתבסס על הידע שצברנו במהלך הקורס. פרוייקט גמר בקורס צילום משמעו תמונות, תמונות משמען לצאת לצלם. לצאת לצלם… לצאת לצלם משמעו לאסוף כוחות, למרות עייפות גדולה, להזיז את התחת מהספה, לצאת מהבית החם והנעים, לוותר על ערב שקט עם הכפרה שלי, לוותר על שעות אחרונות של מנוחת השבת שלי, וכל זאת בשביל "הזכות" לקפוא מקור, שהאף יטפטף בחופשיות כאילו היה ברז ששכחו לסגור ולהיות עייף כמו כלב, כ"כ עייף, שהייתי פשוט מסוגל לשבת על ספסל ולהרדם. בקיצור, אתם בטח כבר יכולים להבין, שנהניתי מאוד (בלי מרכאות ובלי ציניות, באמת נהניתי :)) באותו הערב (עברו מאותו מוצ"ש שבועיים וחצי, ועדיין כיף ושמח לי שיצאתי לצלם :)).
איך זה מסתדר? "ראיתי". הראש שלי היה שקט, ללא מחשבות טורדניות, וכשהראש שלי שקט, אני "רואה". מסתבר שאני מאותם האנשים, שצריכים שקט ושלווה בשביל ליצור.

(2)

כיוון שעוד לא התמקדתי בתת-נושא מסויים בשביל הפרוייקט (וזאת למרות שהשקעתי זמן ומחשבה לאן אני רוצה לקחת אותו), החלטתי שבינתיים אני זורם עם מה שבא לי לראש. המחשבה הראשונית הייתה לצלם בכיכר דיזינגוף, אבל בסוף היעד שנבחר היה שדרות רוטשילד, כשהכוונה שלי היא לצלם אירועים יומיומיים שמאפיינים את תל אביב. הסיבה שבחרתי את האתרים האלו הייתה, שיש בהם הרבה אור. זה אחד הלקחים שהפקתי אחרי הסיור הקודם, בשדרות אבן גבירול. אמנם אפשר להעלות ISO במצלמה שלי עד לאזור ה-1000 / 1250 והרעש הדיגיטלי עדיין יהיה נסבל, אבל זה בא על חשבון איכות התמונה (מבחינת חדות וצבעוניות). לכן צריך אור, וכל המרבה הרי זה משובח.

(3)

חלק מהתמונות צולמו בשדרות רוטשילד וחלקן ברחבה של תיאטרון "הבימה". כשהגעתי לתיאטרון "הבימה", כל הגיאומטריה של המבנה וסביבתו קפצה לי לעין (כמו שקרה לי כאן, אם כי לא באותה העוצמה). התחלתי לצלם כשאני מנסה לשלב את האנשים עם כל הקווים והצורות של הרחבה (כאן זה המקום לציין, שבעקבות שתי התמונות שהעליתי בפוסט הקודם, החלטתי שבכל תמונה שאצלם תהיה צורה גיאומטרית בולטת זו או אחרת, אם זה ריבועים או קווים על הרצפה, מעין סימן היכר או מאפיין של הסדרה (אני יודע שבכל סיטואציה יש צורות גיאומטריות כאלו או אחרות, הכוונה שלי היא לדפוס כזה או אחר שממש יבלוט החוצה, שיהיה מורגש מאוד).
מהבחינה הזו, אני יכול לסמן 'וי' על התמונות שצולמו, אבל כשהסתכלתי על התמונות שצולמו ברחבה של תיאטרון "הבימה" יום – יומיים אחרי הצילום, זה הרגיש לי כאילו התמונות קרות ומרוחקות, כאילו חסרה "נשמה" לתמונות, כאילו חסר להן "סיפור" ושהדגש על ענייני הגיאומטריה גדול מדי. אולי זה מרגיש לי ככה כיוון שיש מרחק פיזי גדול ביני ובין המצולמים, שהמצולמים תופסים רק חלק קטן מהתמונה. מצד שני, העניין הזה לא שונה מדי מהתמונות שהעליתי בפוסט הקודם, אז אני כבר לא יודע. אולי זה ה-white balance שמשווה לתמונה אווירה "קרה" (כי הצבעים "קרים")? לא יודע.
(לפוסט הזה העליתי רק את הטובות ביותר מבחינתי, כך שהן לא מעידות על הכלל, למרות שאני בטוח שגם מהן אפשר להבין למה אני מתכוון).

(4)

ויהיה גם חלק ב'.
🙂

פעילי לילה, יומן מסע: ההתחלה

לפני מספר שבועות התחלתי קורס צילום דוקומנטרי. במסגרת הקורס, כחלק מהלימוד, אנחנו עובדים על פרוייקט אישי. הנושא שבחרתי הוא "פעילי לילה" (ותודה לר' על הרעיון). למה דווקא "פעילי לילה"? טוב, זה מאוד פשוט – אלו השעות הפנויות שיש לי להסתובב ולצלם באמצע השבוע… 😀
כמובן שבחרתי בתל אביב כאתר הצילום. אם ישנה עיר שאינה הולכת לישון, ותמיד קורה בה משהו, הרי זו תל אביב.

לפני יומיים נסעתי ישירות לתל אביב אחרי העבודה. אמנם לפני כן הייתי אמור לשבת עם עצמי ולחשוב מה אני רוצה למצוא, מה אני מצפה למצוא (זה לא בהכרח אותו הדבר), להכין רשימה, לדמיין לעצמי כבר סיטואציות / תמונות בראשי, אותן אצלם במהלך העבודה. בקיצור – לעבוד מסודר, עם תכנון מראש.
לא עשיתי את זה. לא היה לי זמן, ולפעמים אני דווקא מעדיף קודם לצאת פעם אחת לצלם, למשש את הדופק ורק אז לשבת ולעשות עבודת חשיבה מסודרת.
כיוון שהרבה מאוד זמן לא יצאתי לצלם (אני חושב שמאז הקיץ), רציתי להתחיל באזור שיאפשר לי השקה רכה, אז בחרתי את רחוב אבן גבירול, מהלונדון מיניסטור ועד בניין העירייה, כולל גיחה קצרה לרחבת בניין הקאמרי.
היה קצת קר, אבל נערכתי לזה מראש (עם לבוש שלא היה מבייש מטפסים אלפיניים… :-P). בסופו של דבר, דווקא הקור העיר אותי (כמו תמיד :)).
יחסית היו הרבה אנשים ברחוב (שזה מצויין מבחינתי). הרבה צעירים, הרבה מאוד רוכבי אופניים. אני חושב שמעולם לא ראיתי כל כך הרבה רוכבי אופניים בתל אביב. אולי זה היה בגלל שצילמתי ברחוב אבן גבירול, שיש לו "תשתיות" לטובת רוכבי האופניים.
לא צילמתי הרבה. השתדלתי ללכת ולספוג את האווירה, להסתכל, לחפש סיטואציות מעניינות. אני חושב שצילמתי אולי 2-3-4 תמונות ראויות.

אם יש משהו שאפיין את הסיור הזה, מבחינת החוויה האישית שלי, זו הרגשת עייפות עצומה, שהתפוגגה לה לאט אט. למרבה הצער, הרגשת העייפות הביאה איתה גם הרגשת ריחוק ריגשי. חוסר יכולת לחוות רגשות כלשהם, חוסר יכולת "לחוש" את הרחוב (לשמחתי, הריחוק הלך והפשיר ככל שהעייפות התפוגגה לה). תוסיפו לכך גם את העובדה לא בדיוק הייתי סגור מה אני רוצה לצלם / מה באתי לצלם (ע"ע לממש את הדופק. ולא, מסתבר שלא תמיד זה עוזר) ולכן קצת "התברברתי", עד שהגעתי למצב, בו התחלתי לשאול את עצמי מה אני עושה פה בכלל. דקה לפני שהגעתי לשאלה הרת גורל אחרת (שהתשובה עליה היא כמובן 42), נזכרתי בכמה נקודות מיקוד שציינתי לעצמי בשלב מוקדם יותר (בכל זאת חשבתי על משהו בזמן ההחלטה על נושא הפרוייקט), ודברים התחילו להתחבר לי. אין ספק, שזה יהיה אנדרסטייטמנט לומר, שלא ציפיתי להתחלה כזו…

בקשר לצילום – כחלק מעבודת החשיבה על הפרוייקט, הייתי צריך להחליט מספר החלטות, שכמה מהן כבר קיבלתי (פחות או יותר):
1. האם לצלם בשחור-לבן או בצבע? בצבע. אמנם צילום בשחור-לבן דווקא מתאים מאוד לצילום בלילה (אין הרבה מקורות אור בלילה, מה שמאלץ את הצלם להעלות את ה-ISO [אין מצב שאשתמש בפלאש]. העלאת ISO גורמת לרעש דיגיטלי [פרטים נוספים על ISO ורעש דיגיטלי אפשר למצוא כאן]. צילום בשחור-לבן מטשטש את הבעייה ומעניק לתמונה נופך מיוחד), אבל לפעמים התאורה הסביבתית גורמת לתמונות לקבל צבעים מיוחדים, ובכלל, אני מעדיף צילום בצבע. אולי בפעם הבאה שאצא לצלם, אצלם בשחור-לבן ורק אז אחליט סופית. אגב, זו הסיבה שיש שתי גרסאות לכל תמונה – בצבע ובשחור-לבן.
שאלת משנה שבמידה זו או אחרת תקבל מענה אחרי שתהיה לי תשובה לשאלה הראשונה, היא גם איזה ISO לקבוע. בערכי ISO של 800 / 1000 / 1250 כמות הרעש הדיגיטלי שתתקבל, תהיה נמוכה יותר, מאשר ערכים של 1600 ומעלה (למרות שזה מאוד תלוי בתאורה, כמו שכבר הבנתי כאן). אני לא מפחד מרעש דיגיטלי, אבל צריכה להיות סיבה טובה לכך שיהיה (השאיפה שלי היא, שכמות הרעש תהיה נמוכה ככל האפשר).

2. באיזו עדשה לצלם? כאן השאלה יותר פשוטה מבחינתי. יש לי רק שתי עדשות שיכולות להתאים למה שאני צריך: 18-105 f/3.5-5.6 (האות f מציינת את גודל מִפתח הצמצם) ו-24 f/2.8. העדשה הראשונה נותנת לי גמישות מבחינת אורכי מוקד, אבל צמצם סגור יותר (מה שאומר – פחות אור ייכנס לעדשה, ובצילום לילה זה קריטי), ובנוסף, היא מפקסת לאט יותר (ובצורה משמעותית) מעדשת ה-24 מ"מ. מצד שני, לפעמים צריך את הגמישות של אורך מוקד משתנה.
בסופו של דבר החלטתי שאני משתמש אך ורק בעדשת ה-24 מ"מ, למרות שאני לוקח איתי גם את ה-18-105 מ"מ ליתר ביטחון.

3. איזה קובץ לייצר (RAW או JPEG)? פירטתי על זה בעבר כאן, ולכן רק אציין, שאני משלב RAW ו-JPEG ביחד (וזוכר לקחת איתי כרטיס זכרון נוסף :-P).

* טיפ קטן לסיום – למצלמות קשה להתפקס במקומות חשוכים. ע"מ להקל עליהן, התקינו בהן מעין פנס קטן שתפקידו להאיר את הסביבה הקרובה. ובכן, בצילומי רחוב בשעות הלילה כדאי מאוד לכבות את הפנס הזה (אפשר לעשות את זה באחד מתפריטי המצלמה). זה מסגיר את הצלם ואת העובדה שהוא מצלם (ודי לחכימא ברמיזא).

יאללה, נשתמע.
🙂

אז מה, עברתי?

יש לי בלוג בתפוז.
בחודשים האחרונים לא פרסמתי בו יותר מדי, בגלל שילוב של מספר גורמים, שהעיקרי בהם, הוא "גרדוש" מערכת הבלוגייה לפני כחודש וחצי. בלגן כזה לא ראיתי מימיי (ואני עובד כמתכנת כבר כ-10 שנים, מה שאומר שראיתי / עברתי / עשיתי אי-אילו העברות לייצור / שדרוגים בחיי המקצועיים).

גם היום, כחודש וחצי אחרי ה"גרדוש", עדיין יש תקלות, שלטעמי, לא היו צריכות לקרות בכלל, לא כל שכן בייצור. המערכת עדיין אינה יציבה ומרגישים זה. מיותר לציין שהרבה מאוד בלוגרים אינם מרוצים, וישנם כמה וכמה שכבר עברו לפלטפורמות אחרות.

ותפוז?
אני לא יודע אם "התעלמות" זו המילה המדוייקת לתאר את ההתייחסות שלהם למצב, אבל "חוסר מענה ראוי" בהחלט מתאר אותה נאמנה. ואני מתבטא בעדינות. באמת שלא ברור לי, איך זה, שתפוז מתייחסים ככה לגולשים ולבלוגרים, שבעצם הם אלו שאחראים על העסקתם של עובדי תפוז (אם לא היו גולשים ובלוגרים, לא הייתה חברת תפוז).
אחרי שנכנס מנהל הבלוגייה החדש, כנראה שנפל להם האסימון שמשהו רקוב בממלכת דנמרק, וקיימו אירוח חי של מנכ"ל תפוז וסמנכ"ל הפיתוח שלהם. אם נתאר בקצרה את האירוח, המנכ"ל בא, כתב משפטים שחוקים שכבר נכתבו קודם לכן ע"י העובדים השונים של מחלקת הבלוגייה, לא ענה לכל השאלות שנשאלו, ובאופן כללי, נתן הרגשה כאילו האירוח והמצב בכללותו, אינם נמצאים בראש מעייניו. סמנכ"ל הפיתוח ענה תשובה או שתיים וזהו (וכמובן שיש דוגמאות רבות נוספות להתנהלות המוזרה של תפוז, בכל הקשור לתמיכה טכנית בבלוגרים ובגולשים, הן בשעות הפעילות ובמיוחד אחריה).

בקיצור, המצב לא סימפטי.

מצד שני, תפוז עדיין מרגיש כמו הבית…

אז מה עושים?
נתחיל בקטנה, ונתגלגל משם.

אז מה, עברתי?