אחי, איפה אתה?!

חוף תל אביב, יוני 2013

במוזיאון

מוזיאון תל אביב, דצמבר 2013

עד מאה כמו עשרים :)

** אזהרה כנה וידידותית – חלקים מסויימים מהפוסט הזה אינם קלים לקריאה. הוא נכתב בעקבות פטירתם של אריק איינשטיין, ספי ריבלין ואסתר שטרייט-וורצל, יהי זיכרם ברוך.

לא, אין לי יומולדת היום (או בזמן הקרוב), ומזל שכך, כיוון שכבר כמה שנים אני מסתכל על המספר 40, ורואה, לחרדתי, איך הוא מתקרב אליי בצעדי ענק. בכל שנה הוא קרוב יותר, מסרב לעצור, מסמן בצורה ברורה יותר את נקודת אמצע החיים (בערך, בשאיפה), שהמעבר לצד השני מסמל (מבחינתי) את תחילת הסוף.

בכל יום הולדת יש לי ריטואל קבוע – לערוך עם עצמי דין וחשבון על כל הדברים שאני רוצה לעשות בזמן שיש לי על פני כדור הארץ, להבין כמה מתוך זה עוד *לא* עשיתי, להבין שכנראה גם לא אוכל לעשות אותם בעתיד הנראה לעין, להכנס לדיכאון קיומי (שלא לומר – דיכאון שאחרי לידה…), למרה שחורה, להשתבלל, לסרב לדבר עם העולם (ואישתו), לא לעשות כלום, לבזבז ככה שעות חופש יקרות, לשחרר קיטור לאישתי (כפרה עליה :)), לצאת מהדיכאון בזכותה וללכת לאכול ארוחת צהריים שווה בויקי כריסטינה (יש להם אחלה סנגרייה, שלא לדבר על האוכל).
אני כבר שומע אתכם אומרים: "אישה טובה, חכמה ויפה, אלכוהול משובח, אוכל טוב וים – תגיד לי, על מה אתה מקטר כ"כ?!".
או! טוב ששאלתם! על מה אני מקטר כ"כ? על זה שיום אחד אמות. לא בא לי על זה. אני יודע שאני לא מגלה משהו חדש למישהו – לא על זה שיום אחד כולנו נמות (בתקווה שלא כולם באותו היום…) ולא על זה שלאף אחד (כנראה) אין חשק גדול מדי למות.

בעבר לא התייחסתי כ"כ לנושא הזה (הוא פשוט לא עניין אותי), ואם כבר התייחסתי אליו, זה היה בשוויון נפש. בשנים האחרונות זה השתנה. אני מוצא את עצמי מהרהר בנושא לפעמים, ואיכשהו תמיד מגיע לאותה שורה תחתונה – זה לא כיף למות. ז"א, זה כנראה שלא יטריד אותי יותר מדי כשאהיה מת כמה שניות ויותר, אבל לפני זה, זה יהיה עניין גדול.
לפעמים בחלק מהמחשבות שעולות, אני נזכר בע'. ע' למד איתי ביסודי. הוא למד ג'ודו והיה חזק. הוא לא היסס להשתמש בכוחו או בתרגילים שלמד, גם על אחרים, גם על עצמו. וכך קרה, שאמא שלו מצאה אותו ללא רוח חיים, לאחר שתירגל השתחררות מחניקה באמצעות חגורה, ונכשל. ניסיתי פעם אחת לחשוב מה היו המחשבות שעברו לו בראש, כש(אולי)הבין שלא יצליח להשתחרר. האם ניסה לקרוא לעזרה? האם היה לו אוויר בשביל זה? האם הצליח ואף אחד לא שמע? כשחשבתי על הסיטואציה הזו, אימה הציפה אותי (והיא מציפה אותי גם עכשיו, כשאני כותב את הרשומה) – שמתי את עצמי בנעליו של אדם שמבין שנשארה לו תקופה קצובה וקצרה לחיות, וגם בנעליו של הורה שניסה להגן על ילדיו ורואה שנכשל (ובחיי שאני לא רוצה להיות הורה שקובר ילד. אני מעדיף למות מאשר להיות במצב הזה).

כבר כתבתי שאני לא רוצה למות. אני יודע שהעניין לא תלוי כ"כ בי, ולכן אני רק מקווה שכשיגיע היום הזה, אוכל להסתכל אחורה ולדעת שסימנתי "וי" על 99.9% מהדברים שרציתי לעשות (תמיד טוב שיש חלומות, ככה יש אנרגיה לעשות דברים :)). בינתיים זה לא המצב.
"נו, אז מה הבעייה? תכין לך רשימה של כל מה שאתה רוצה לעשות ותתחיל להוציא אותה אל הפועל, סעיף אחרי סעיף". אז ככה:
א. כבר יש לי רשימה כזו.
ב. יש אילוצי תקציב, זמן, משפחה ועבודה.
וזה מבאס. זה מבאס להבין שכנראה לא אעשה טיול טרקים של חצי שנה – שנה באוסטרליה וניו-זילנד (ז"א, בכל אחת מהן חצי שנה – שנה…), שאני לא יודע מתי אצלול עם מאנטות (אם בכלל), שסביר להניח שלא אספיק לטייל בכל הארצות שאני רוצה (יש לי רשימה מוכנה גם לזה :-P), שאולי לא אחווה את כל החוויות שאני רוצה לחוות (כמו ללוות בן/בת לחופה, כמו להיות חלק מחייו/ה של נכד/ה, כמו להזדקן בנחת עם אישתי).
אני רק מקווה, שכשיגיע יומי, אדע שהצלחתי לשמור על הדור הבא בחיים (לפחות עד לאותה נקודת זמן), שחייתי חיים בעלי משמעות, שעשיתי איתם משהו, כי הרי חיים רק פעם אחת (ולא, גלגול נשמות לא נחשב, בטח לא אם אתגלגל להיות יתוש שייאכל ע"י צפרדע או אדם נטול מצלמה / יכולת לתכנת. אם זה יקרה, כבר עדיף שיירו בי וזהו או שלא יתנו אישור נחיתה / התגלגלות חזרה לכדור-הארץ).

אל דאגה, אני ממשיך לכתוב את הבלוג 🙂

דייג אוהב דגים?

photowalk 2013

כל שנה, ביום מסויים, מתקיימים מאות סיורי צילום ברחבי העולם (את כל הפרטים על הסיורים אפשר למצוא כאן). עשרות אלפי חובבי צילום יוצאים ומצלמים בחגיגת צילום אחת גדולה. לאחר הסיור, כל משתתף שנרשם מראש, יכול לבחור תמונה אחת שתשתתף בתחרות, כשהמנצח זוכה בפרסים שווים ביותר.
לפני כ-3 שנים יצאתי לסיור כזה (את התמונות שצילמתי אז, אפשר למצוא בסדרת הרשומות הזו), וגם השנה החלטתי שאני נרשם לסיור כזה.

אז יצאתי.
קשה לי לומר שהתמונות שצילמתי הן פאר היצירה, אבל בסופו של תהליך, בחרתי את התמונה הבאה –

ושכחתי מכל העניין.

לפני כמה ימים קיבלתי מייל שאומר שהתמונה הזו נבחרה כתמונה הטובה ביותר מבין כל התמונות שהיו בסיור הצילום בו השתתפתי :-]
מצד אחד זה מאוד מחמיא, מצד שני, בסיור השתתפו כ-16 צלמים בסה"כ, ורק כחציים נרשמו מראש לסיור (רק מי שנרשם לסיור רשאי להשתתף בתחרות), ולכו תדעו כמה תמונות נשלחו לתחרות מהסיור בו השתתפתי. יכול להיות שניצחתי את עצמי 😛
עדכון לאחר פרסום הרשומה:
כל סיור נוצר ע"י אדם אחד, שהוא גם המוביל שלו. מסתבר שלפי חוקי התחרות, המוביל הוא זה שמחליט על התמונה הטובה ביותר בסיור שלו. זה מה שכתב אביב רון, המוביל של הסיור בו השתתפתי:
"לא, לא ניצחת את עצמך. אני הובלתי את הסיור ולכן, מתוקף חוקי התחרות, עלי הוטל לבחור את התמונה הזוכה. אגב, עקב השימוש בשם VOLCMAN אני לא יודע במי באמת מדובר, כך שאין גם הטייה של הבחירה. את התמונה הזו אהבתי כי רבים מאיתנו חוו את ה"שפריצים" של הגלים לתוך האזור המתויר בנמל יפו באותו יום, אבל הצילום הזה 'נכנס פנימה' יותר מהאחרים ונותן זווית ייחודית וקרבה שמעבירה את החוויה באופן חזק ביותר. אהבתי את הדינמיקה שיוצרות הידיים ואת המבט הספק מבוהל, ספק נהנה של הילד. רגע מכריע מצוין לטעמי. ברכות על הזכייה ולהתראות בשנה הבאה!" (אפשר לקרוא את התגובה כאן).

אגב, אם תהיתם, זו התמונה המנצחת בכל התחרות.

Photo By Raul Policarpio
Yau Ma Tei, Kowloon Hong Kong, China

מחוץ לגדר

הקרח נשבר

הסתיו נוקש בדלת, ומציץ פנימה בסקרנות. הקיץ, אמנם מתעלם באלגנטיות מהאורח, אבל בעלי עין חדה יכולים לשים לב לכך, שהוא כבר התחיל לארוז חלק מחפציו (חלקם יישארו מאחור, כי הרי כולם יודעים שיש קיץ חם ולח, ויש קיץ נעים, שמטפטפות בו מספר טיפות גשם מדי פעם, ותמיד טוב שיש מברשת שיניים וזוג תחתונים זמינים), בטרם יפנה את משכנו לדייר הבא.
בינתיים, הקיץ, עיתותיו בידיו, מארגן חגיגות סוף עונה סוערות שעוטפות מדינה שלמה בשמיכת אבק צהובה*.

הסתיו רואה כל זאת ומחייך לו. הוא יודע שזמנו של הקיץ קצוב בטרם יפנה את הבמה לסתיו ולחברו הטוב, החורף.
חורף… יש כאלו שאוהבים אותו, יש כאלו ששונאים אותו על רוחותיו המקפיאות והקור חודר העצמות. מזג האוויר משתק אותם ומאלץ אותם להתחפר תחת השמיכה לשנת חורף, עד בוא האביב, אז הם מפשירים ביחד עם השלגים ופורחים לאור קרני השמש האביבית.
ואני? עד לפני מספר שנים שנאתי אותו. שנאתי אותו בגלל אותן השמירות בטירונות החי״ר, בהן ירד עליי גשם שוטף ולא היה היכן להסתתר ממנו, בגלל הבוץ הכבד שנדבק לנעליים, בגלל הלילות חסרי השינה, בהם התעוררתי קפוא כולי, ולא משנה כמה שכבות לבשתי/ למרות השכבות הרבות שלבשתי (להזכירכם, החורפים של שנות ה-90 היו חורפים אמיתיים ולא דמויי חורף כמו בשנים האחרונות).
אני חושב שהשינוי התרחש לפני מספר שנים, בטיול לארגנטינה. בטיול מצאתי את עצמי מטייל לפעמים בתנאים, שבכל מצב אחר הייתי נשאר במיטה עמוק עמוק מתחת לפוך, ונהנה מזה (ובמיוחד מהמקלחת החמה בסוף היום :)). מאז, סעיף מזג האוויר קיבל משקל נמוך יותר כשרציתי לצאת לצלם (ועל כך יעיד פרוייקט הצילום שעשיתי לפני כשנתיים במסגרת קורס צילום). יתרה מכך, האור בחורף כל כך רך ונעים והצבעים כל כך יפים. כמובן שהשמיים הדרמטיים רק מוסיפים עניין לתמונה ומעל לכל – מצלמה עמידה למזג אוויר (כמו שיש לי) יכולה רק להוסיף.
😀

אז מה בתפריט לחורף הזה? פרטים בהמשך.
😉

* רוב הרשומה נכתב באמצע – סוף ספטמבר, בתקופה שעוד היה כאן קיץ ואובך.

מלחמת מים בתל אביב (גרסת 2013)

(1)

כמדי שנה, ביום שישי הראשון של חודש יולי, נערכה בתל אביב מלחמת מים. כמו לפני שנתיים (מה, כבר / רק שנתיים? הייתי בטוח שיותר זמן עבר מאז…), גם השנה הלכתי לצלם שם (רשמים מהפעם הקודמת אפשר לקרוא כאן). ובכן, אתם יכולים להיות בטוחים – היה שם רטוב :- )))

(2)

גם השנה הגיעו המוני אנשים (אולי אפילו יותר מהפעם הקודמת שהייתי).

(3)

היו מלחמות מאורגנות יותר

(4)

או פחות

(5)

המצלמה שקניתי (אמורה להיות) אטומה למים, מה שאיפשר לי להיות קרוב אל המצולמים. ממש קרוב. ממש ממש קרוב. וממש ממש ממש רטוב…. לא משנה כמה שניסיתי להיות עירני לסביבה ולהתחמק מטיפות המים שעפו באוויר, עדיין הצליחו להפתיע אותי – לפעמים אני הייתי המטרה העיקרית של אחד / אחת המשתתפים / המשתתפות, ובשאר הזמן ספגתי מים כתוצאה מ"נזק סביבתי". יצאתי משם רטוב עד לשד עצמותיי. היה כיף!!!!!!!!!!
והמצלמה? עדיין מצלמת, אז אני מניח שהכל בסדר (מה גם שעטפתי אותה ככל האפשר בניילון נצמד, במטרה להגן עליה מפני נחשולי המים) 🙂

(6)
כמובן שאפשר היה למצוא שם בחורים מסוקסים חסרי חולצה, בחורות עם חולצה (לא פעם לבנה…) וביקיני מתחת (או רק עם ביקיני). היה מאוד משמח מהבחינה הזו 😉

(7)

רגע של מנוחה של כמה חברות טובות?

(8)

לא בטוח…

(9)

לאט לאט רחבת העירייה התרוקנה ממשתתפים. אפשר היה לראות אותם מתרחקים מהמקום שמחים, רטובים לחלוטין ולא פעם רועדים מקור.
ככל שהרחבה התרוקנה, היה אפשר להתמקד יותר ויותר בצילום ולא לחשוש מנחשול מים תועה. מן הסתם, התמונות קיבלו אופי שונה – פחות מלחמת המונים, יותר אירועים נקודתיים.

(10)

בסוף כולם הלכו הבייתה, וזה היה תורם של עובדי הניקיון להסתער על הרחבה.

עד לשנה הבאה…

פורים בבני ברק

כמו בשנה שעברה, גם השנה יצאתי לצלם בבני ברק. הפעם עשיתי את זה במסגרת פגישת צילום עם הקבוצה של שלומי. הפגישה הוגדרה מראש כצילום תחפושות בבני ברק, אבל אני קיוויתי שאוכל לצלם כהרגלי התרחשויות רחוב. לא הצלחתי בזה. אמנם התמקמנו במקום מרכזי, אבל ההתרחשויות בו לא משכו לי את העין (בטח לא לראות נער מתבגר מקיא את נשמתו באמצע הרחוב ב-10:45 בבוקר, אחרי ששתה יותר מדי…).
למרבה השמחה מצאתי לי בת לוויה נחמדה, שהגיעה גם היא במסגרת הקבוצה, ויצאנו לסיור פרטי משלנו (גם אם קצר יחסית) ברחובות בני ברק, לתור אחר התרחשויות שקרובות יותר לליבנו (ואכן נתקלנו בכאלו).
בסופו של דבר, כשראיתי בבית את התמונות שצילמתי, ראיתי שהרוב המכריע שלהן עונה להגדרה של "פורטרטים סביבתיים" (זו הגדרה שלי) – תמונות בהם רואים מצולם בסביבתו הטיבעית. יותר צילום דוקומנטרי (לדעתי), מאשר צילום רחוב. הצילום הבא עונה להגדרה הזו מצויין.

עד עכשיו אני אוכל את הלב, על זה שחתכתי בצילום את הרגליים שלו

מסיבת פורים בתל אביב

* הודעה מנהלתית: הבנתי שלחלק מהקוראים יש בעייה להשאיר תגובה. בעיקרון מנגנון התגובות פתוח גם מי שלא מנוי (למרות שזה קל וחינמי להיות מנוי, ואפילו מקבלים חיווי על קבלת תגובות לתגובות). למרות זאת, מי שנתקל בבעיות, יכול להשאיר תגובה ברשומה שפירסמתי בבלוג שלי בתפוז – פתחתי אותו לתגובות באופן חריג.

בשנה שעברה צילמתי בבני ברק, ואילו השנה הלכתי לצלם ביום שישי האחרון, את מסיבת הפורים שעיריית תל אביב ארגנה ברחבת מוזיאון תל אביב. היה חם ומגניב!!!! 🙂
קניתי מצלמה חדשה לא מזמן, אחרי שנמאס לי להסתובב עם המצלמה הגדולה והכבדה שלי (ואני יודע שהכל יחסי). למי שמתעניין, קניתי מצלמת מירורלס של אולימפוס (כאן אפשר לקרוא כתבה מעשירה ומקיפה על מצלמות חסרות מראה), ומסיבת הפורים ההמונית הזו, הייתה הזדמנות מצויינת בשבילי להכיר אותה.
הגעתי יחסית מוקדם (בסביבות 12:20). בשעה הזו, למרות שכבר הייתה נוכחות מרשימה של אנשים, עדיין היה אפשר להסתובב בלי בעיות דוחק. זה איפשר לי לעשות סיבוב להכרת השטח בקלות ובמהירות. כיוון שלא מצאתי מוקדי עניין מרכזיים (אלא אם כן מחשיבים את דוכני המזון והבירה כמוקד עניין…)

התחלתי להסתובב ולחפש אירועים קטנים – גדולים. לקח קצת זמן, אבל בסופו של דבר נכנסתי לאווירה. היה כיף.  🙂
תנאי התאורה (עננות משתנה ו/או אור שמש ישיר) היו מאתגרים (זה קצת שיגע אותי, גם בגלל המצלמה החדשה), אבל הסתדרתי בסוף 🙂

אז מה היה לנו?
תחפושות מגניבות (והשנה ראיתי הרבה תחפושות מושקעות).

(1)