חבורת הגברים התאספה בבית הכנסת הקטן. התרגשות גדולה אחזה בהם, הרי לא כל יום מגיע חג הפסח. בביתם הלכו ונשלמו ההכנות לחג: הבית נקי, ביעור החמץ תם ונשלם והאוכל התבשל בסירים לקראת ארוחת הסדר. אפשר היה להריח את החג המתקרב (ובמיוחד את החמץ שעלה באש). רק דבר אחד היה חסר – מצות, שנאפו באותו היום, לסדר הפסח.
כשהרבי הגיע, הכל כבר היה מוכן. אחד האברכים העמיד את שק הקמח על שולחן אחד, ועל שולחן אחר, המתין כד עם מים שלנו (מלשון ללון, לישון. "מים אלה שואבים לפני שקיעת החמה, בשעות בין הערביים. את המים מסננים, מניחים להצטנן בכלים מכוסים במשך לילה שלם (לפחות 12 שעות. חום גורם לבצק להחמיץ מהר יותר) ורק אז משתמשים בהם עבור המצות. הטוב ביותר הוא לשאוב מים מבאר מכוסה (שהשמש לא מחממת את מימיה)" [הסבר זה ונוספים על הכנת המצות אפשר לקרוא באתר הזה]). שאר האנשים לבשו סינורים לבנים מפלסטיק על בגדיהם השחורים, והיו מוכנים למלאכה המאומצת: עומדות לרשותם רק ח"י דקות מרגע הכנת העיסה ועד להכנסתה לתנור. כל שנייה חשובה. אסור בתכלית האיסור לתת לעיסה להחמיץ, כמה שנאמר "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות – כי לא חָמֵץ,
כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם" (וכבר שמעתי מישהו שאומר: "אם הם אכלו עוגות מצות למה אנחנו סובלים עם הדבר היבש הזה, הקרוי מצה?").
(1)
(2)
התמונה צולמה בשלב מאוחר יותר, בו הוכנה עיסה חדשה (זה אינו הרבי).
הרבי התכבד והכין את העיסה הראשונה, ומיד עבר לחדר הצדדי, בו היה התנור. הוא היה האחראי על אפיית המצות, החולייה האחרונה בשרשרת האנושית שעמלה על הכנת המצות. מנהל העבודה חימם את גרונו וזירז אנשים להתחיל במלאכת הלישה מסביב לשולחן המאורך, עליו חיכה מערוך לכל אחד מהאנשים.
(3)
העבודה החלה במרץ. אדם אחד, שעמד בראש השולחן, חילק את עיסת הבצק לחתיכות קטנות, ומסר אותן לאחרים, לעיבוד. אלו בתורם, רידדו את הבצק בטרם העבירו אותו הלאה בשרשרת.
(4)
(5)
(6)
(7)
לאחר ח"י דקות מנהל העבודה השמיע קריאה חדה, וכל העוסקים במלאכה, עצרו בחדות והשליכו את הבצק אותו רידדו על הרצפה. הבצק החמיץ וכבר לא היה שמיש. מהר מאוד הוכנה עיסה חדשה, נפרס כיסוי חדש על השולחן, הוחלפו המערוכים והעבודה התחדשה במלוא המרץ.
(8)
(9)
המשך יבוא…
🙂
חתול רחוב 