לא עכשיו

ללא כותרת

לא עכשיו. משהו אחר. איפה הסמארטפון שלי? מה השתנה בפייסבוק? אחר כך, לא עכשיו. לא בא לי להתעסק עם זה עכשיו. מישהו כבר ענה על השאלה ההיא בפורום ציוד צילום? לא שהיא כל כך מעניינת, אבל זה מעביר 10 שניות. לא לחשוב על זה. לשים בצד. עוד כמה זמן אקבל life חדש בקאנדי קראש? 12:39 דקות? הרבה זמן. לא רוצה לתת פתח למחשבה הזו. באיזה פורום צילום עוד לא ביקרתי? באסה, לא התחדש שום דבר ברבע השעה האחרונה. גם לא לאפשר לה להתגנב בלי שאני שם לב. יופי, ההורדה של diamond rush הסתיימה, עכשיו אפשר להעביר את הזמן עד שאקבל life חדש בקאנדי קראש. המחשבה הזו מדמדמת בראש, בבטן, בכל מקום. קשה להתחמק ממנה, אבל גם לא בא לי לעסוק בה. לא עכשיו. לא משהו המשחק הזה, קשה להכריז עליו כעל תחליף לממתקים. להסיר אותו? לא, שיישאר. אשחק בו בשעת חירום. קשה להסתובב עם ההרגשה הזו כל היום, כל הלילה. אה, נהדר. התפרסמה כתבה חדשה בוואינט. מתאים לי. מה לעזוב? לא רוצה. יחסית נוח מבחינות מסויימות, וזה גם ישפיע על המשפחה אם אעזוב. וחוצמזה, רק הגעתי. לא רוצה. מה המצב בקאנדי? יש עוד 5:11 דקות. אני אלך לשירותים, לא יזיק לי גם לשחרר קצת את העצמות. לרגע היה נדמה שהעניינים מסתדרים, שבאמת יש שיפור. למי אתקשר עכשיו ב-viber? מה השעה שם? אם אשלח הודעה בוואטסאפ זה יפריע? מאוחר / מוקדם שם. לשתף? לא לשתף? כמה לשתף? אני לא רוצה שישמעו אותי מדבר. זה לא לטלפון, לא עכשיו. לא כאן. 0:25 דקות. 0:19 דקות. 0:04. 0:03. 0:02. 0:01. יופי…. מה? כל כך מהר זה נגמר? רציתי שיימשך יותר זמן. הרבה זמן. באמת. זו הכוונה שלי. ככה באתי לכאן. סעעעעמק על הפצצה הזו, הרסה הכל. היא לא באה לי בטוב. בסופו של דבר המחשבה הצליחה להתגנב פנימה, לתפוס זמן CPU. אולי אתן עוד צ'אנס? הרי יש פוטנציאל. אמור להיות כזה. ״זה רק משבר קטן וזה חולף״. כמה זמן? כל כך הרבה זמן? זו באמת רק תקופת מעבר? איך אצליח למשוך ככה עם ההרגשה הזו בבטן? לא בא לי על זה, אני בקושי מצליח למשוך עוד יום אחד. מצב מחורבן. לא בדקתי מיילים, אולי הגיע משהו מעניין. באליגם ודומיו מפציצים עם הצעות לחופשות במחיר מוזל. כמה שזה רחוק ממני עכשיו. טוב, לא רוצה. להחזיר הכל לבוידעם, לסגור, לכלוא, לא להתמודד.

לא טוב לי כאן.

לא עכשיו.

 

* נכתב לפני כמה חודשים. המצב השתנה מאז.

 

מודעות פרסומת

הקרח נשבר

ללא כותרת

הסתיו נוקש בדלת, ומציץ פנימה בסקרנות. הקיץ, אמנם מתעלם באלגנטיות מהאורח, אבל בעלי עין חדה יכולים לשים לב לכך, שהוא כבר התחיל לארוז חלק מחפציו (חלקם יישארו מאחור, כי הרי כולם יודעים שיש קיץ חם ולח, ויש קיץ נעים, שמטפטפות בו מספר טיפות גשם מדי פעם, ותמיד טוב שיש מברשת שיניים וזוג תחתונים זמינים), בטרם יפנה את משכנו לדייר הבא.
בינתיים, הקיץ, עיתותיו בידיו, מארגן חגיגות סוף עונה סוערות שעוטפות מדינה שלמה בשמיכת אבק צהובה*.

הסתיו רואה כל זאת ומחייך לו. הוא יודע שזמנו של הקיץ קצוב בטרם יפנה את הבמה לסתיו ולחברו הטוב, החורף.
חורף… יש כאלו שאוהבים אותו, יש כאלו ששונאים אותו על רוחותיו המקפיאות והקור חודר העצמות. מזג האוויר משתק אותם ומאלץ אותם להתחפר תחת השמיכה לשנת חורף, עד בוא האביב, אז הם מפשירים ביחד עם השלגים ופורחים לאור קרני השמש האביבית.
ואני? עד לפני מספר שנים שנאתי אותו. שנאתי אותו בגלל אותן השמירות בטירונות החי״ר, בהן ירד עליי גשם שוטף ולא היה היכן להסתתר ממנו, בגלל הבוץ הכבד שנדבק לנעליים, בגלל הלילות חסרי השינה, בהם התעוררתי קפוא כולי, ולא משנה כמה שכבות לבשתי/ למרות השכבות הרבות שלבשתי (להזכירכם, החורפים של שנות ה-90 היו חורפים אמיתיים ולא דמויי חורף כמו בשנים האחרונות).
אני חושב שהשינוי התרחש לפני מספר שנים, בטיול לארגנטינה. בטיול מצאתי את עצמי מטייל לפעמים בתנאים, שבכל מצב אחר הייתי נשאר במיטה עמוק עמוק מתחת לפוך, ונהנה מזה (ובמיוחד מהמקלחת החמה בסוף היום :)). מאז, סעיף מזג האוויר קיבל משקל נמוך יותר כשרציתי לצאת לצלם (ועל כך יעיד פרוייקט הצילום שעשיתי לפני כשנתיים במסגרת קורס צילום). יתרה מכך, האור בחורף כל כך רך ונעים והצבעים כל כך יפים. כמובן שהשמיים הדרמטיים רק מוסיפים עניין לתמונה ומעל לכל – מצלמה עמידה למזג אוויר (כמו שיש לי) יכולה רק להוסיף.
😀

אז מה בתפריט לחורף הזה? פרטים בהמשך.
😉

* רוב הרשומה נכתב באמצע – סוף ספטמבר, בתקופה שעוד היה כאן קיץ ואובך.