נפרדנו כך…

נפרדנו כך, היתה דממה
לא היה כבר מה לומר
הרחוב רגש, הרחוב המה
כמו לא היה דבר

כל זאת היה אתמול
ונדמה שחלפה לה שנה
ברגעי חלום גדול
נשארה רק מנגינה

(נפרדנו כך / סמדר שיר)

להמשיך לקרוא

פינה בתחנה הישנה

מאורעות הימים האחרונים הזכירו לי את סדרת הצילומים האלו. צילמתי אותם במסגרת קורס הצילום שעשיתי אי-שם לפני כמה חודשים. מטרת התרגיל באותו היום, הייתה להעביר את האווירה של המקום ולספר על האנשים שגרים בו, בלי לצלם אנשים.
חלק מהתצלומים ערוכים בפוטושופ (מי יותר, מי פחות), חלקם יצאו ככה מהמצלמה.
כרגיל, אפשר להקליק על התמונות ואז ללחוץ על F11 בשביל לראות אותן על כל המסך.

(1)

(2)

(3)

(4)

(5)

(6)

(7)

(8)

התמונות האלו דומות, אך יחד עם זאת שונות, מאלו שראיתם כבר בביקור הקודם שלי בתחנה הישנה (חלק א', חלק ב'). הפעם, התמקדנו באזור אחד בלבד, והשתדלנו לא להטריד (עם ובלי מרכאות) יותר מדי את אנשי המקום. כמובן שהיה דיאלוג כלשהו איתם, לרוב ביוזמתם.
בשיעור שאחרי, כל אחד הביא את התמונות שהוא צילם. היו כמה דומות אצל כולם, אבל אפשר היה לראות בצורה יפה מאוד, איך כל אחד רואה דברים בצורה שונה.

אמנם הקורס יצר לי עומס גדול מאוד בזמנו, אבל נהניתי מאוד מחלקים שונים שלו.

אני מתגעגע לצילום, לצלם.

אינשאללה בקרוב.
🙂

מונו מונו -מוסיקה-

שלומי סרנגה שר "מונו, מונו, מאהבה אני נמלט". ובכן, גם אני מונו, אבל לא מונו כזה. ממש לא. המונו שלי, זה מונונוקליאוזיס, הידועה יותר בכינויה מחלת הנשיקה. כן, כן, אני מושבת בבית כבר כחודשיים. אבל בואו נתחיל מההתחלה.

לפני שאני מתחיל, משפט אזהרה: הכתוב להלן אינו מידע רפואי מוסמך ובכל מקרה יש להתייעץ עם רופא!!! צירפתי מספר מקורות מידע בסוף הרשומה.

מחלת הנשיקה היא מחלה ויראלית, הנגרמת ע"י נגיפי אפשטיין-בר (ע"ש האנשים שגילו אותם, ובקיצור EBV) או ע"י נגיפי מציטומגלוירוס (להלן CMV). הידבקות יכולה להיגרם ע"י רוק (רוק, נשיקה, עיטוש וכו'). למחלה יש תסמינים הדומים לשפעת (לפעמים יש חום נמוך / גבוה שלא עובר, חולשה, כאבי ראש, כאבי גרון, בלוטות לימפה מוגדלות וכו') , אלא שבניגוד לשפעת רגילה, ה"שפעת" הזו אינה עוברת תוך מספר ימים, ועלולה להימשך תקופה ארוכה.

באחד מערבי השבוע אי שם לפני כחודשיים, התחלתי פתאום להרגיש רע. כאב גרון, חולשה, עייפות, כאב ראש וחום נמוך היו התסמינים. בניגוד להרגלי בקודש (מי רוצה בכלל לראות רופאים? זה וירוס וזה יעבור לבד!), ניגשתי כבר לאחר יומיים לרופאה בעיר מגוריי. זו בדקה את הגרון, ראתה שהוא אדום ונפוח, נתנה מרשם לאנטיביוטיקה, ואמרה "תנוח בבית". תענוג. כמה ימי "חופש" מהעבודה זה בדיוק מה שהייתי צריך.
כיוון שהגרון לא היה מודלק, ההחלטה אם לקחת אנטיביוטיקה נשארה בידיי. אני החלטתי שלא לקחת אנטיביוטיקה, ובדיעבד זו הייתה החלטה חכמה, כיוון שלפי מה שקראתי באינטרנט, אנטיביוטיקה רק מפריעה ועלולה לגרום לסיבוכים מיותרים.

יום-יומיים-שלושה עוברים, ואין שיפור במצב. שוב הלכתי לראות רופאה (לא את אותה אחת מהפעם הקודמת), ששלחה אותי לעשות משטח גרון (יצא תקין לחלוטין), החליפה את המרשם לאנטיביוטיקה (שגם אותה לא לקחתי) ונתנה ימי מחלה נוספים בבית. תענוג (כבר ציינתי שהייתי צריך כמה ימי "חופש" מהעבודה?).

מספר ימים חולפים להם, ההרגשה שלי משתפרת, ואני חוזר לעבודה, למרות שעוד לא החלמתי לחלוטין (תיארתי לעצמי שתוך יום-יומיים כבר ארגיש טוב יותר). Big mistake, huge! לא חולפים להם יומיים – שלושה, וקרסתי. הפעם, "חטפתי" אותה יותר קשה, ולא הייתי מסוגל לקום מהמיטה / מהספה בסלון.

הפעם, החלטתי שאני הולך לרופא המשפחה שלי, רופא ותיק ומנוסה. לאחר ששמע את התסמינים שתיארתי, חיש מהר העלה את האפשרות שמדובר במחלת הנשיקה, בדק את הטחול והכבד, ע"מ לוודא שהם לא מוגדלים (חשוב מאוד לבדוק אותם!! אם הטחול מוגדל, אסור לבצע פעילות גופנית מאומצת, כיוון שהטחול עלול להיקרע או שייגרם דימום פנימי), נתן לי בדיקות דם לעשות, ושלח אותי הבייתה לנוח. "אין לזה תרופה, רק מנוחה".
במאמר מוסגר אציין, שיש אפשרות לגלות את המחלה ע"י ביצוע בדיקת דם פשוטה. בבדיקה, שגם רופא המשפחה יכול לתת אותה, מזהים את הימצאותם / אי-הימצאותם של הוירוסים, ואפילו ניתן לתארך (פחות או יותר), מתי המטופל נדבק במחלה (זה חשוב, כי ישנה תקופת זמן, בה המטופל עלול להדביק אנשים אחרים). כיוון שמדובר בשני וירוסים שונים, יש לוודא שהבדיקה שניתנה אכן כוללת את שני הסוגים השונים (לפעמים רופאים שוכחים לציין בבדיקה שדרוש זיהוי לשני הסוגים, ומבקשים לבדוק את הימצאותו של סוג אחד בלבד).

הימים חולפים ואני מרגיש רע:

  • בלוטות הלימפה בגרון מוגדלות, כאב הגרון לא מרפה, ועובר לאט לאט.
  • עייפות עצומה, חולשה נוראית, תשישות. הרגשתי כאילו מישהו הוציא לי את הבטרייה מהגוף, ואין לי יכולת פיזית לעשות שום דבר, מלבד לרבוץ על הספה / במיטה ולבהות בטלוויזיה, פשוטו כמשמעו. אפילו ספר לא הייתי מסוגל לקרוא, כיוון שהיה דרוש לזה מאמץ גדול מדי.
  • חוסר חשק / רצון / יכולת לבצע את הפעולות הפשוטות ביותר. היו ימים, שנכנסתי להתקלח רק לאחר מלחמה ארוכה עם עצמי. לפעמים "הפסדתי".
  • רצון להיות לבד, רק עם עצמי. אני מת על הכפרה שלי, אבל באותם הימים שמחתי להשאר לבד מבוקר ועד ערב.

כפי שכתבתי, כיוון שמדובר בוירוס, אין דרך לטפל בוירוס, אלא פשוט לנוח, לנוח, לנוח, ועוד לנוח, לשתות הרבה מים ולחכות. כשפתאום הרגשתי שאני רוצה להתגלח / לקרוא ספר / לצאת לצלם, הבנתי שהרע כבר מאחוריי, שאני בדרך להחלמה. למרות זאת, פה ושם יש נפילות, יש ימים שפתאום אני מרגיש פחות טוב (זה אופייני למחלה).

אם יש משהו שחשוב לי לציין, זו העובדה שלפעמים זה מייאש מאוד להרגיש ככה (ואני עוד הרגשתי יחסית טוב, יש כאלו שמרגישים הרבה יותר רע ממני), ורוצים לעשות כל מיני דברים, שהגוף עדיין לא מסוגל פיזית לבצע. כמה שזה משביז, צריך ללכת עם הגוף, לבצע את הדברים שהוא מסוגל לעשות ולא להילחם בו.
זו מחלה שדורשת סבלנות וזמן, כיוון שלפעמים ההחלמה איטית, ודרושה כשנה (!!) עד להחלמה מלאה (אני מכיר שתי בחורות, שזה הזמן שנדרש להן ע"מ להחלים החלמה מלאה).

ובשביל לסיים עם טעם טוב, איך מרטין לותר קינג אמר? יש לי חלום…
🙂

ושוב, הכתוב לעיל אינו מידע רפואי מוסמך ובכל מקרה יש להתייעץ עם רופא!!!

קישורים למקורות מידע:
אתר הכללית.
כתבה בוואינט.
ויקיפדיה.

אני מתאר לעצמי שחלקכם תוהים, למה אני מפרסם כאן ולא בתפוז. זה לא סוד שבשנה האחרונה יש לי הרבה ביקורת על ההתנהלות שלהם, ואם עושים לרגע זום-אאוט, רואים שיש פגיעה בבלוגרים (כמות קידום רשומות בדף הבית, מדיניות עדכון הרשומות בדף הבית של הבלוגייה ועוד), וזה עוד לפני הזכרת הצד הטכני (למה דרושות 35 שניות לשמירת רשומה? ועוד במערכת שעברה שדרוג לפני פחות משנה, במטרה לייעל ולשפר את הכתיבה?!) או הירידה בכמות הצפיות (כשקידמו רשומה שלי בפעם האחרונה, זה הניב רק 30 צפיות. ספרתי). אז לקחתי (שוב) פסק זמן מתפוז, ובינתיים מאוד נחמד לי כאן (במיוחד בבלוג שלי באנגלית).
אני יודע שמנגנון התגובות כאן שונה מזה של תפוז, בכך שמי שמגיב לא מקבל חיווי על כך. בדקתי את זה, ומי שרשום באתר (ההרשמה חינמית כאן) וכותב תגובה לאחר ביצוע login, מקבל חיווי במערכת הפנימית (לא למייל). אם בוחנים את דרך העבודה שלה, רואים שהמערכת הזו עובדת באותה הצורה כמו תפוז.
בכל מקרה, גם מי שלא רשום, יכול להגיב.
אני מקווה שתקבלו את זה בהבנה.

פעילי לילה, יומן מסע: 200 מטרים בשעתיים (חלק ב')

תזכורת: זה מה שקרה בפוסט הקודם.

אחרי כ-45-50 דקות, הרגשתי שאמנם עוד לא צילמתי את הפריים המנצח, אבל כדאי שאזוז אם אני רוצה להגיע לכיכר דיזינגוף. אני לא יודע מה יש בכיכר הזו, שמושך אותי כ"כ להגיע אליה. הלכתי בכיוון שדרות רוטשילד, במטרה לעלות על אוטובוס. כשהגעתי לצומת הרחובות, נעצרתי על אי-התנועה וצילמתי מספר תמונות של רוכבי אופניים שהגיחו פתאום מהרחוב בו הייתי אך לפני שניות מספר. בדרך חזרה לאוטו אעצר בדיוק באותה הנקודה במטרה לצלם רוכבי אופניים בתנועה.


ליד הצומת שחציתי עומד בניין. מוביל אליו שביל קצר, שבאמצעו מעקה. לא הצלחתי להבין האם יש שם עסק כלשהו, למרות שיחסית הרבה אנשים יצאו ונכנסו ממנו. בסוף השביל, קרוב לכניסה לבניין ישב איש והתעסק ממושכות במכשיר כלשהו שהאיר את פניו. כנראה סמארטפון, לא יכולתי לראות את זה בוודאות מהנקודה בה עמדתי. ראיתי את האיש גם בסיור הלילי הקודם, בדיוק באותו המקום ותהיתי מדוע הוא שם. מהר מאוד פסלתי את המחשבה שמדובר בהומלס. למיטב ידיעתי, להומלסים אין מכשירי טלפון שהם יכולים להתחמם לאורם. גם המחשבה שהאיש מאבטח את המקום נפסלה באותה המהירות, כיוון שהאיש לא בדק איש מהנכנסים והם, בתורם, לא התייחסו אליו כלל. גם במקרה הזה רציתי לצלם תמונות טובות יותר מאלו שצילמתי בסיור הקודם, אבל התנאים הסביבתיים היו פחות טובים ולא רציתי למשוך תשומת לב מיותרת. אולי ביום מן הימים אצליח לאזור אומץ ולפתח איתו שיחה.


סופסוף הגעתי לשדרות רוטשילד. השעה הייתה כבר מאוחרת, והיה לי ברור שלכיכר דיזינגוף אגיע כבר בפעם אחרת. באמצע השדרה, מול מקס ברנר, ישב על המדרכה בחור כשמרכולתו (תכשיטים שיצר במו ידיו) פרושה לפניו על 2-3 שמיכות. ראיתי אותו מרחוק, יושב באמצעה של טבעת אור, שנשלחה מפנס קרוב. הבחור ישב ופניו מורכנים. התקרבתי אליו. הבחור היה עסוק ביצירת תכשיט חדש. איכשהו, עוד לא ברור לי איך, התחלנו לדבר. התחלנו לקשקש על דא ועל הא. הסתבר שהבחור ארגנטינאי, מה שבאופן טיבעי הקנה לו נקודות זכות אצלי. כמובן שהעובדה הזו עזרה לי לייצר איתו שיחה. הבחור הגיע לארץ (לא הגענו עדיין לשלב שאני יכול לשאול האם הוא יהודי…) בעקבות החברה שלו, שנכנסה ממנו להיריון. לא הצלחתי להבין האם יש להם ילד אחד או שניים. מה שבוודאות הבנתי, זה שהחברה רצתה להיות קרובה לאמא שלה, וזו בעצם הסיבה שהם חזרו / באו לארץ. אני סיפרתי לו על קורס הצילום, על הטיול בארגנטינה ועל הכפרה שלי (כפרה עליה… :)).
בשלב מסויים אזרתי אומץ והתיישבתי לידו. המשכנו לדבר, אם כי השיחה נתקעה פה ושם והיו כמה שניות של שתיקה קצת לא נעימה, ואפילו צילמתי תמונה או שתיים, למרות שהרגשתי קצת חוסר נוחות לעשות את זה. הרגשתי חוסר נעימות לצלם, כיוון שהרגשתי שזה עוד מוקדם מדי, שעוד לא עשינו מספיק bonding בשביל שאני ארגיש מספיק נוח בשביל להרים מצלמה ולצלם מטווח אפס. למה צילמתי? לא יודע. רציתי להנציח את הרגע, אבל ידעתי שלא ייצאו תמונות טובות. אז למה בכל זאת? לא יודע.
לאחר כ-20 דקות נפרדתי ממנו לשלום, והלכתי לאוטו, בתחושה מסויימת של סיפוק, כיוון שעשיתי צעד אחד קדימה בתחום שאני רוצה לשפר. יחד עם זאת, ידעתי שיש לי עוד דרך ארוכה לעבור, עד שארגיש בנוח לייצר שיחה מכלום עם זרים ברחוב.

הדרך חזרה לאוטו הייתה מהירה בהשוואה לדרך הלוך, אם כי גם במהלכה עצרתי לצלם פה ושם.


זו הייתה הפעם הראשונה מאז שאני מצלם ברחוב, שעברתי כברת דרך קצרה כ"כ, בכ"כ הרבה זמן. בד"כ אני הולך יותר, אם כי בקצב בקצב איטי יחסית, בשביל לא לפספס סיטואציות. הדבר המדהים ביותר הוא, שהסיטואציות לא הפסיקו לקפוץ לי לעיניים. העובדה שחיכיתי בכל מקום זמן כזה או אחר, עזרה למקום "לשקוע" בתוכי יותר טוב, להכיר אותו יותר טוב, להחליט איזה סיפור יהיה הכי מתאים / טוב לאותו המקום. בנוסף, אחד הטיפים ששמעתי לא פעם ולא פעמיים היה, שגם אם לפעמים יש הרגשה שצילמנו את התמונה שרצינו לצלם במקום מסויים, אז כדאי לחכות אפילו יותר, כי יכול להיות שאז תיקרה סיטואציה טובה אפילו יותר ממה שצילמנו עד כה.

מה שיפה הוא, שזה הרגיש נכון. ההתמקמות במקום אחד וההמתנה בציפייה לארוע כלשהו שיתרחש, הרגישו לי במקום (תרתי משמע :-P).
אני מתאר לעצמי שלא בכל המקומות השיטה הזו תעבוד באותה רמת יעילות, אם כי שווה לנסות אותה כמה פעמים. פשוט להגיע למקום מסויים, בעל פוטנציאל להיות מעניין, להתמקם שם לחצי שעה – שעה ולהסתכל סביב. לספוג את המקום, את האווירה שלו, את האנשים שנמצאים / עוברים שם, אולי אפילו לפתוח בשיחה עם מישהו מהם. זו יכולה להיות חוויה מאירת עיניים.

היה כיף לצאת לצלם, מה גם שזו הייתה יציאת צילום שנייה תוך מספר קטן של ימים (והשלישית בסה"כ בפרוייקט, עד לאותו שלב). הרגשתי שאני מתחיל להבין איך לצלם בלילה, לאיזה תוצאות אני יכול לצפות, למרות שהייתי עדיין בשלב "ההתלמדות", בשלב הניסוי והטעייה (וגם התהייה).

פעילי לילה, יומן מסע: 200 מטרים בשעתיים (חלק א')

יום רביעי בלילה, אי שם לפני כמה שבועות (למען הדיוק, 4 ימים אחרי המוצ"ש הזה). סוף יום. אני שוב עייף. שוב במקום להשאר בבית, אני יוצא אל הקור מקפיא העצמות, לצלם. במקום לאכול מרק חם, האף שלי מטפטף נזלת קרה.
התכנון הפעם היה להחנות את האוטו קרוב לבית הקפה loveat (שאני מאוד אוהב) במטרה לצלם מספר תמונות כהשלמה לסשן הקודם של הצילומים, ולאחר מכן לתפוס אוטובוס לכיכר דיזינגוף, שהיה היעד העיקרי מבחינתי לאותו הערב.
חניתי בקרבת בית הקפה, שממוקם לא רחוק מהתחנה המרכזית הישנה. גם באור יום התחנה הישנה אינה מזמינת אורחים ומאירת עיניים, כל שכן בשעות החשיכה. במסגרת הקורס הדוקומנטרי יצאנו לשני סיורי שטח וצילום בתחומה (בשאיפה אספיק לכתוב פוסט גם עליהם), שפקחו את עיניי במקצת לגבי המתרחש בה. אומרים ש- Ignorance is a bliss. אני זוכר את הביקור הקודם שלי בתחנה, ובמידה מסויימת תוהה איך היה לי האומץ להסתובב לבד בחלקים שונים שלה. עוד לא החלטתי אם המקום באמת מסוכן או שפשוט צריך ללמוד את קוד ההתנהגות המקובל במקום, אם רוצים לשמור מרחק מצרות (ובמיוחד שגם הן ישמרו מרחק ממני…). המרחק הקצר גורם לי להיות עירני יותר, אם כי במיקום הנוכחי שלי הסיכוי שאקלע לצרות הוא אפסי (אם כי במקרה שלי, לעולם אל תאמר לא… :-P).


אני מגיע למחוז חפצי – קיר קצר ונמוך, שמצוייר עליו גרפיטי של אופניים. פנסי הרחוב שולחים קרני אור כתומות ואני מחכה. מחכה להשראה שתעזור לי לצלם את הפריים שישתלב בפרוייקט. כמעט ממש מאחוריי, בצידו השני של הרחוב, יש חנות אופניים. מספר אנשים (עובדי החנות?) יושבים בפיתחה ומשוחחים ביניהם. מדי פעם אני שומע גל צחוק. אני לא יודע על מה הם מדברים. אני חוכך בדעתי אם להצטרף אליהם, ומחליט שלא. אני חושב אם אני יכול  לייצר איזשהו קשר בין הגרפיטי ובין החנות או עובדיה, ומבין שעם העדשה שיש לי, זה בלתי אפשרי.


הזמן עובר. אני מתחיל להרגיש את הקור בראש, וחובש כובע צמר, שהכפרה שלי קנתה לי במתנה. עד מהרה מצטרף גם צעיף וביחד נוצרת לה שכבת חימום נעימה.
להפתעתי, יש הרבה תנועה ברחוב. מכוניות, הולכי רגל ורוכבי אופניים. אפילו מספר כלבים שיצאו לטיול-של-לפני-שינה עם בעליהם וחתולי רחוב עוברים לידי. אני לא שם לב כ"כ, אני שקוע במחשבות (איזה פריים אני רוצה להוציא מהמקום) ובצילום. החושים "המחודדים" שלי מבחינים רק לאחר מספר דקות, בעובדה המדהימה שעוברים לידי רוכבי אופניים שיכולים להשתלב טוב בתמונה, ואני מקלל את הפספוס. למזלי, בדקות הבאות עוברים רוכבי אופניים נוספים, שנקלטים עד מהרה בעין העדשה.


אני קשוב  יותר לסביבה, אני מחפש אנשים, חיות או כל דבר אחר שיכול להתחבר אל הגרפיטי שעל הקיר. כלב שהוציא את בעליו לסיבוב לילי מתקרב. אני כבר יודע איזו תמונה אני רוצה לצלם, ולכן אני מתרחק במקצת מהקיר, מוודא שרכב לא מתקרב, כיוון שאני נמצא בתפר שבין המדרכה ובין הכביש. האור הסביבתי חלש, ואני מפקס את המצלמה עוד לפני שהכלב מגיע, במטרה להקל על המצלמה ולחסוך זמן יקר (בתאורה חלשה, קשה יותר למצלמה לפקס, והרבה מאוד פעמים היא מחפשת הלוך ושוב על מה להתפקס. זמן החיפוש הוא זמן יקר שעלול לגרום לכך, שאפספס את הסיטואציה אותה אני רוצה לצלם). הכלב נכנס לזווית הראייה של העדשה ואני לוחץ לחיצה ארוכה על המַחְשֵף. המצלמה "יורה" בקצב. הכלב שומע את פעולת התריס, נבהל ומתחיל לרוץ. מסכן. לא התכוונתי להפחיד אותו.

קר. האף מתחיל לטפטף. אין לי טישו זמין ואני מנגב את האף עם היד, ולאחר מכן את מנגב היד על המכנסיים. בצבא עשיתי טירונות חי"ר ומאז הפסקתי להתרגש מקצת (או הרבה…) לכלוך, מה גם שיש לי מכנסיים מיוחדים לצילום בצבע כחול-דהוי-מכביסות. כשטיילנו בארגנטינה, המכנסיים האלו היו עליי ב-50% מהזמן (אולי אפילו יותר). הרבה מאוד עבר עליהם שם – בוץ, שלג, אבק, גשם, חול ו"סתם" לכלוך. התרגלתי לצלם איתם. מאז שחזרנו, לבשתי אותם ב-99.999999% מסיורי הצילום שלי. בתקופה האחרונה אני מתגעגע לארגנטינה, לנופים המדהימים, לסטייקים הנימוחים, להרגשת החופש, לשקט הפנימי שהיה לי. היה ממש כיף שם, אני רוצה לחזור לשם. בינתיים אני בתל אביב, עומד מול קיר ומחכה.

פעילי לילה, יומן מסע: שדרות רוטשילד (חלק ב')

מי שפספס, יכול לקרוא את חלקו הראשון של הפוסט כאן.

(1)

אחד הדברים שספגתי שוב ושוב בקורס, זה שכדאי מאוד להתקרב לאנשים ולדמויות שמופיעים בתמונות. זה לא היה חדש לי (כפי שאפשר לקרוא כאן), ולכן החלטתי, שלמרות שקשה לי מאוד לפתוח בשיחה עם אנשים זרים, שלמרות שאני עכבר מחשבים ממוצע (ז"א, שקל לי הרבה יותר לנהל תקשורת / דיאלוג עם אנשים באמצעות עכבר ומקלדת), אני מתחיל לשנות את הגישה, וכן ליצור קשר כלשהו עם אנשים ברחוב.
למה זה טוב? מכמה סיבות:
1. זה מאפשר להתקרב פיזית אל המצולמים. כיוון שאני מצלם עם עדשה בעלת אורך מוקד קצר (כמו שפירטתי בפוסט הראשון), ככל שאתקרב אל המצולמים, כך הם יהיו גדולים בתמונה.

(2)

2. זה מאפשר קירבה ריגשית עם המצולמים. הקירבה הריגשית עוזרת למצולמים להרגיש בנוח במחיצת הצלם ולא להתרגש מנוכחות המצלמה, ועם הזמן, לשכוח מקיומה. הדבר הכי טוב שיכול לקרות לצלם, זה שהמצולם שלו, ישכח מקיומה של המצלמה ויתנהג בטבעיות מוחלטת בנוכחותה. בנוסף, זה מאפשר לי להרגע, לא להרגיש שאני "גונב" תמונה בהחבא, ובעצם להשקיע את האנרגיה שלי בצילום, ולא בעשיית קולות של שטיח במרחב הציבורי. במאמר מוסגר אני רוצה לציין, שלמרות שאני מאוד אוהב לצלם ברחוב, בחודשים האחרונים התחלתי לפתח חשש מהתגובות של האנשים ברחוב אותם אני מצלם. זה לא שקיבלתי תגובות שליליות (לרוב האנשים זה לא ממש אכפת להיות מצולמים, ואלו שלא רוצים להצטלם מבקשים את זה בד"כ בצורה לא מאיימת, גם אם לא הכי נעימה שבעולם), אלא זה יותר החשש מכניסה לעימותים מיותרים עם אנשים בעלי דם חם (אני מודה שקשה לי לשתוק או להשאר אדיש כשמישהו כזה מתחיל לעשות רעש וצלצולים, ולכן אני עלול להכנס לפינות שיהיה לי מאוד קשה לצאת מהן. אני יודע שאני צריך לעבוד על עצמי ולשנות את זה. הקורס הנוכחי רק עוזר לתהליך להתרחש :)).
אז מה קרה בפועל? לא פעם ולא פעמיים הייתה התחלה של שיחה, התחלה של אינטראקציה כלשהי, עם אנשים שונים שפגשתי במהלך הסיור. אמנם זה לא התפתח לכדי שיחה ארוכה / מעמיקה (אני מתאר לעצמי שגם זה יגיע. פשוט לא רציתי להקדיש לזה זמן במוצ"ש, אלא העדפתי לצלם), אבל עצם זה שזה קרה, מעודד, מה גם, שכפי שציינתי, זה קרה מספר פעמים (רוצה לומר – זה לא קרה פעם אחת בצורה מקרית). נכון, יכול להיות שזה נראה מוזר שאני מתלהב ממשהו שהוא בסיסי / פשוט לביצוע עבור אחרים (ז"א, להתחיל לדבר עם זרים רחוב), אבל מבחינתי זה בדיוק ההיפך הגמור :).

(3)

בפוסט הראשון פירטתי אודות אחת ההחלטות שהייתי צריך לקבל – האם לצלם בצבע או בש/ל. החלטה סופית טרם נפלה, אבל עושה רושם שהכיוון הוא לצלם בצבע. החיים צבעוניים, ואני לא רואה שום סיבה שהתמונות לא יהיו צבעוניות גם הן, בוודאי כשהכל מסביב חשוך, ויש הרבה פחות צבעים.

(4)

(5)

לקחים לפעם הבאה: למען האמת, אין לי כ"כ. יישמתי / המשכתי ליישם את מה שכתבתי בפוסט הראשון, ובינתיים זה מצליח ואין לי הארות נוספות.

פעילי לילה, יומן מסע: שדרות רוטשילד (חלק א')

(1)

אז כפי שאתם כבר יודעים, אני עושה קורס צילום דוקומנטרי. בסוף הקורס אנחנו צריכים להגיש פרוייקט גמר, בהתבסס על הידע שצברנו במהלך הקורס. פרוייקט גמר בקורס צילום משמעו תמונות, תמונות משמען לצאת לצלם. לצאת לצלם… לצאת לצלם משמעו לאסוף כוחות, למרות עייפות גדולה, להזיז את התחת מהספה, לצאת מהבית החם והנעים, לוותר על ערב שקט עם הכפרה שלי, לוותר על שעות אחרונות של מנוחת השבת שלי, וכל זאת בשביל "הזכות" לקפוא מקור, שהאף יטפטף בחופשיות כאילו היה ברז ששכחו לסגור ולהיות עייף כמו כלב, כ"כ עייף, שהייתי פשוט מסוגל לשבת על ספסל ולהרדם. בקיצור, אתם בטח כבר יכולים להבין, שנהניתי מאוד (בלי מרכאות ובלי ציניות, באמת נהניתי :)) באותו הערב (עברו מאותו מוצ"ש שבועיים וחצי, ועדיין כיף ושמח לי שיצאתי לצלם :)).
איך זה מסתדר? "ראיתי". הראש שלי היה שקט, ללא מחשבות טורדניות, וכשהראש שלי שקט, אני "רואה". מסתבר שאני מאותם האנשים, שצריכים שקט ושלווה בשביל ליצור.

(2)

כיוון שעוד לא התמקדתי בתת-נושא מסויים בשביל הפרוייקט (וזאת למרות שהשקעתי זמן ומחשבה לאן אני רוצה לקחת אותו), החלטתי שבינתיים אני זורם עם מה שבא לי לראש. המחשבה הראשונית הייתה לצלם בכיכר דיזינגוף, אבל בסוף היעד שנבחר היה שדרות רוטשילד, כשהכוונה שלי היא לצלם אירועים יומיומיים שמאפיינים את תל אביב. הסיבה שבחרתי את האתרים האלו הייתה, שיש בהם הרבה אור. זה אחד הלקחים שהפקתי אחרי הסיור הקודם, בשדרות אבן גבירול. אמנם אפשר להעלות ISO במצלמה שלי עד לאזור ה-1000 / 1250 והרעש הדיגיטלי עדיין יהיה נסבל, אבל זה בא על חשבון איכות התמונה (מבחינת חדות וצבעוניות). לכן צריך אור, וכל המרבה הרי זה משובח.

(3)

חלק מהתמונות צולמו בשדרות רוטשילד וחלקן ברחבה של תיאטרון "הבימה". כשהגעתי לתיאטרון "הבימה", כל הגיאומטריה של המבנה וסביבתו קפצה לי לעין (כמו שקרה לי כאן, אם כי לא באותה העוצמה). התחלתי לצלם כשאני מנסה לשלב את האנשים עם כל הקווים והצורות של הרחבה (כאן זה המקום לציין, שבעקבות שתי התמונות שהעליתי בפוסט הקודם, החלטתי שבכל תמונה שאצלם תהיה צורה גיאומטרית בולטת זו או אחרת, אם זה ריבועים או קווים על הרצפה, מעין סימן היכר או מאפיין של הסדרה (אני יודע שבכל סיטואציה יש צורות גיאומטריות כאלו או אחרות, הכוונה שלי היא לדפוס כזה או אחר שממש יבלוט החוצה, שיהיה מורגש מאוד).
מהבחינה הזו, אני יכול לסמן 'וי' על התמונות שצולמו, אבל כשהסתכלתי על התמונות שצולמו ברחבה של תיאטרון "הבימה" יום – יומיים אחרי הצילום, זה הרגיש לי כאילו התמונות קרות ומרוחקות, כאילו חסרה "נשמה" לתמונות, כאילו חסר להן "סיפור" ושהדגש על ענייני הגיאומטריה גדול מדי. אולי זה מרגיש לי ככה כיוון שיש מרחק פיזי גדול ביני ובין המצולמים, שהמצולמים תופסים רק חלק קטן מהתמונה. מצד שני, העניין הזה לא שונה מדי מהתמונות שהעליתי בפוסט הקודם, אז אני כבר לא יודע. אולי זה ה-white balance שמשווה לתמונה אווירה "קרה" (כי הצבעים "קרים")? לא יודע. :-/
(לפוסט הזה העליתי רק את הטובות ביותר מבחינתי, כך שהן לא מעידות על הכלל, למרות שאני בטוח שגם מהן אפשר להבין למה אני מתכוון).

(4)

ויהיה גם חלק ב'.
🙂