המכתב

הטלפון על השולחן צלצל. על הקו הייתה מנהלת משאבי האנוש החטיבתית.
״volcman, אתה יכול לבוא אליי למשרד לרגע?״. כחודש וחצי לפני השיחה הנ״ל קרתה לי תאונה בעבודה. מנהלת משאבי האנוש הייתה איתי בקשר מהרגע התאונה וגם אחרי שחזרתי לעבודה, כך שלא הופתעתי או חששתי כששמעתי את הבקשה שלה.
כשנכנסתי למשרדה, ראיתי שגם מנהל הפיתוח של החטיבה שלי נמצא שם, ומחזיק בידו מעטפה. לשנייה עברה לי מחשבה, שאולי מדובר בפיצוי על התאונה שעברתי, כיוון שהייתה להם אחריות עקיפה להתרחשותה.

אז זהו, שלא. בדיוק ההיפך הוא הנכון.

״תשמע, גם לנו זה קשה בלה בלה בלה… אנחנו לא מרוויחים מספיק ונאלצנו לעשות רה-אורגניזציה בחטיבה ולקצץ בלה בלה בלה…״. המילים הגיעו מרחוק.
לא נלחצתי ולא התרגזתי. בשביל מה לי? זה בזבוז מיותר של אנרגיות שאני צריך לפעולות אחרות לחלוטין. אין לי משאבים מיותרים לבזבז, מה גם שאני כבר הרבה שנים בהייטק ויודע איך העסק עובד. עברתי יותר גלי פיטורים ממה שאני זוכר, ואת רובם המכריע עברתי בשלום. אנשים מהצוות שלי או מצוות מקביל פוטרו, ואני שרדתי. עכשיו הגיע ״תורי״. אלה חוקי המשחק, טייק איט אור ליב איט.

תוצאות השימוע שנערך לי למחרת היו צפויות. לא היו להם יותר מדי הערות על רקע מקצועי (לטענות שהועלו היו לי נימוקי נגד, והרושם שלי היה שהם התקבלו), וממילא הפיטורים היו על רקע קיצוצים. עם קיצוצים אי אפשר להתווכח.
לזכותם ייאמר, שמנהלת משאבי האנוש הציעה לי לעבור לפרוייקט אחר בחטיבה אחרת, ומנהל הפיתוח נתן המלצות טובות, כיוון שזימנו אותי לריאיון בחטיבה המדוברת. מסיבות שלי החלטתי לא לעבור לתפקיד הזה, ולחפש מקום עבודה חדש. אבל אני מקדים את המאוחר, כיוון שכל זה קרה רק לאחר שבוע.

מרגע ההודעה על הפיטורים, ניתנה לי האפשרות להיות בבית על חשבון העבודה, וניצלתי היטב את הזמן הזה בשביל לחזור על חומר מקצועי וללכת לריאיונות עבודה. אומר בצורה גלויה, שאמנם הפיטורים האלו הפתיעו אותי, אבל לא לגמרי שמטו את הקרקע מתחת לרגליי. ולמה זה? לא נהניתי לעבוד שם. אפשר לומר שאפילו סבלתי מאוד, ולכן כבר התחלתי לחפש עבודה אחרת, כך שלא הייתי צריך להתחיל מאפס את תהליך חיפוש העבודה, אלא רק להאיץ אותו. ועוד איך האצתי אותו, אוהו!
הודעת הפיטורים הייתה יריית הפתיחה למירוץ אחר המשרה הבאה, מירוץ שנמשך 6 שבועות, במהלכם הלכתי ל-23 ריאיונות עבודה (בניכוי סופי שבוע, יום הזיכרון לחללי צה"ל, יום העצמאות וחג השבועות מדובר בממוצע של ריאיון עבודה בכל יום). קצב מטורף לכל הדיעות. נזקקתי לעבודה חדשה, ונזקקתי לה כאן ועכשיו, אז הסתערתי על המשימה בכל המרץ. בנוסף, כשאני נמצא בעשייה, מפלס הלחץ והמתח יורד. דברים זזים קדימה, ואני עסוק בביצוע, ולא במחשבות.

אני מודה שהיו כמה מיקרים בהם נכנסתי ללחץ, אם כי פחות מהמצופה (התבגרתי? :-D). בערך כל 10-14 ימים, חוויתי כמה שעות של לחץ ומתח, כתוצאה ממחשבות יתר. הפעם הראשונה בה נלחצתי קרתה, כיוון שעברו מספר ימים משליחת קורות החיים שלי לחברות השמה, ואלו עדיין לא התקשרו אליי עם הצעות עבודה. איכשהו נרגעתי, וכמה שעות לאחר מכן (או יום למחרת, אני לא בדיוק זוכר) הטלפונים התחילו לזרום והתחלתי לקבוע ריאיונות עבודה. במקרה אחר נלחצתי כיוון ששבוע מסויים היה ריק מריאיונות (לשמחתי, עד מהרה גם זה השתנה), והפעם האחרונה קרתה, כיוון שהרגשתי שאף תהליך לא מבשיל לכדי הצעת שכר (מבחינתי, כל עוד לא קיבלתי הצעת שכר, זה כאילו לא עשיתי כלום).
לפעמים השעות הקשות ביותר היו בלילה (במיוחד בעשרת הלילות הראשונים לאחר הודעת הפיטורים), לאחר שכל בני הבית הלכו לישון ואני נשארתי ער או כשניסיתי להרדם. המחשבות רצות חופשי, הגוף דרוך, מפוצץ באדרנלין, וזה אפילו מבלי להזכיר את העובדה, שמטיבעי אני טיפוס של לילה.

גם בשנה שעברה חיפשתי עבודה. לאחר תקופה ארוכה שעבדתי באותו מקום, החלטתי לעבור הלאה. במשך שלושה שבועות וחצי (עד שמצאתי את העבודה ממנה פוטרתי) הלכתי כל יום לריאיונות עבודה, תוך כדי זה שאני עובד במשרה מלאה ומתפקד כרגיל כ"אבא הייטק". ועדיין, חיפוש העבודה הנוכחי, היה קשה יותר, שוחק יותר. זנחתי את הצילום (לא החזקתי מצלמה במשך יותר מחודש), ירדתי במשקל והייתי כל כולי שקוע בתהליך מציאת עבודה. קשה לתאר עד כמה תהליך כזה שואב כוחות, כמה הוא מתיש (וזאת אפילו מבלי להזכיר את הלחץ והדאגה כיצד לפרנס את המשפחה, כמה זמן יעבור עד למציאת עבודה חדשה ועוד כהנה וכהנה עניינים שבאים built – in עם סיטואציה שכזו). רכבת ההרים רגשית, בה רגע אחד אתה נמצא למעלה, בשיא האופוריה, וחמש דקות לאחר מכן אתה מתרסק על קרקע בטון, ללא מצנח. או ההיפך.

בסיכומו של עניין, אני שמח לומר, שבשבוע שעבר חתמתי על חוזה עבודה, ואני מתחיל לעבוד עוד כמה ימים. אמנם התפשרתי בנושא זמן ההגעה למקום העבודה מהבית (וגם בכיוון ההפוך) ובעוד מספר נושאים פחות חשובים, אבל הרושם שלי הוא, שמצאתי מקום שמתאים לי, שיחזיר לי את הברק לעיניים, את שמחת החיים. אני אופטימי.
🙂