יום רביעי בלילה, אי שם לפני כמה שבועות (למען הדיוק, 4 ימים אחרי המוצ"ש הזה). סוף יום. אני שוב עייף. שוב במקום להשאר בבית, אני יוצא אל הקור מקפיא העצמות, לצלם. במקום לאכול מרק חם, האף שלי מטפטף נזלת קרה.
התכנון הפעם היה להחנות את האוטו קרוב לבית הקפה loveat (שאני מאוד אוהב) במטרה לצלם מספר תמונות כהשלמה לסשן הקודם של הצילומים, ולאחר מכן לתפוס אוטובוס לכיכר דיזינגוף, שהיה היעד העיקרי מבחינתי לאותו הערב.
חניתי בקרבת בית הקפה, שממוקם לא רחוק מהתחנה המרכזית הישנה. גם באור יום התחנה הישנה אינה מזמינת אורחים ומאירת עיניים, כל שכן בשעות החשיכה. במסגרת הקורס הדוקומנטרי יצאנו לשני סיורי שטח וצילום בתחומה (בשאיפה אספיק לכתוב פוסט גם עליהם), שפקחו את עיניי במקצת לגבי המתרחש בה. אומרים ש- Ignorance is a bliss. אני זוכר את הביקור הקודם שלי בתחנה, ובמידה מסויימת תוהה איך היה לי האומץ להסתובב לבד בחלקים שונים שלה. עוד לא החלטתי אם המקום באמת מסוכן או שפשוט צריך ללמוד את קוד ההתנהגות המקובל במקום, אם רוצים לשמור מרחק מצרות (ובמיוחד שגם הן ישמרו מרחק ממני…). המרחק הקצר גורם לי להיות עירני יותר, אם כי במיקום הנוכחי שלי הסיכוי שאקלע לצרות הוא אפסי (אם כי במקרה שלי, לעולם אל תאמר לא… :-P).
אני מגיע למחוז חפצי – קיר קצר ונמוך, שמצוייר עליו גרפיטי של אופניים. פנסי הרחוב שולחים קרני אור כתומות ואני מחכה. מחכה להשראה שתעזור לי לצלם את הפריים שישתלב בפרוייקט. כמעט ממש מאחוריי, בצידו השני של הרחוב, יש חנות אופניים. מספר אנשים (עובדי החנות?) יושבים בפיתחה ומשוחחים ביניהם. מדי פעם אני שומע גל צחוק. אני לא יודע על מה הם מדברים. אני חוכך בדעתי אם להצטרף אליהם, ומחליט שלא. אני חושב אם אני יכול לייצר איזשהו קשר בין הגרפיטי ובין החנות או עובדיה, ומבין שעם העדשה שיש לי, זה בלתי אפשרי.
הזמן עובר. אני מתחיל להרגיש את הקור בראש, וחובש כובע צמר, שהכפרה שלי קנתה לי במתנה. עד מהרה מצטרף גם צעיף וביחד נוצרת לה שכבת חימום נעימה.
להפתעתי, יש הרבה תנועה ברחוב. מכוניות, הולכי רגל ורוכבי אופניים. אפילו מספר כלבים שיצאו לטיול-של-לפני-שינה עם בעליהם וחתולי רחוב עוברים לידי. אני לא שם לב כ"כ, אני שקוע במחשבות (איזה פריים אני רוצה להוציא מהמקום) ובצילום. החושים "המחודדים" שלי מבחינים רק לאחר מספר דקות, בעובדה המדהימה שעוברים לידי רוכבי אופניים שיכולים להשתלב טוב בתמונה, ואני מקלל את הפספוס. למזלי, בדקות הבאות עוברים רוכבי אופניים נוספים, שנקלטים עד מהרה בעין העדשה.
אני קשוב יותר לסביבה, אני מחפש אנשים, חיות או כל דבר אחר שיכול להתחבר אל הגרפיטי שעל הקיר. כלב שהוציא את בעליו לסיבוב לילי מתקרב. אני כבר יודע איזו תמונה אני רוצה לצלם, ולכן אני מתרחק במקצת מהקיר, מוודא שרכב לא מתקרב, כיוון שאני נמצא בתפר שבין המדרכה ובין הכביש. האור הסביבתי חלש, ואני מפקס את המצלמה עוד לפני שהכלב מגיע, במטרה להקל על המצלמה ולחסוך זמן יקר (בתאורה חלשה, קשה יותר למצלמה לפקס, והרבה מאוד פעמים היא מחפשת הלוך ושוב על מה להתפקס. זמן החיפוש הוא זמן יקר שעלול לגרום לכך, שאפספס את הסיטואציה אותה אני רוצה לצלם). הכלב נכנס לזווית הראייה של העדשה ואני לוחץ לחיצה ארוכה על המַחְשֵף. המצלמה "יורה" בקצב. הכלב שומע את פעולת התריס, נבהל ומתחיל לרוץ. מסכן. לא התכוונתי להפחיד אותו.
קר. האף מתחיל לטפטף. אין לי טישו זמין ואני מנגב את האף עם היד, ולאחר מכן את מנגב היד על המכנסיים. בצבא עשיתי טירונות חי"ר ומאז הפסקתי להתרגש מקצת (או הרבה…) לכלוך, מה גם שיש לי מכנסיים מיוחדים לצילום בצבע כחול-דהוי-מכביסות. כשטיילנו בארגנטינה, המכנסיים האלו היו עליי ב-50% מהזמן (אולי אפילו יותר). הרבה מאוד עבר עליהם שם – בוץ, שלג, אבק, גשם, חול ו"סתם" לכלוך. התרגלתי לצלם איתם. מאז שחזרנו, לבשתי אותם ב-99.999999% מסיורי הצילום שלי. בתקופה האחרונה אני מתגעגע לארגנטינה, לנופים המדהימים, לסטייקים הנימוחים, להרגשת החופש, לשקט הפנימי שהיה לי. היה ממש כיף שם, אני רוצה לחזור לשם. בינתיים אני בתל אביב, עומד מול קיר ומחכה.
חתול רחוב 