עד מאה כמו עשרים :)

** אזהרה כנה וידידותית – חלקים מסויימים מהפוסט הזה אינם קלים לקריאה. הוא נכתב בעקבות פטירתם של אריק איינשטיין, ספי ריבלין ואסתר שטרייט-וורצל, יהי זיכרם ברוך.

לא, אין לי יומולדת היום (או בזמן הקרוב), ומזל שכך, כיוון שכבר כמה שנים אני מסתכל על המספר 40, ורואה, לחרדתי, איך הוא מתקרב אליי בצעדי ענק. בכל שנה הוא קרוב יותר, מסרב לעצור, מסמן בצורה ברורה יותר את נקודת אמצע החיים (בערך, בשאיפה), שהמעבר לצד השני מסמל (מבחינתי) את תחילת הסוף.

בכל יום הולדת יש לי ריטואל קבוע – לערוך עם עצמי דין וחשבון על כל הדברים שאני רוצה לעשות בזמן שיש לי על פני כדור הארץ, להבין כמה מתוך זה עוד *לא* עשיתי, להבין שכנראה גם לא אוכל לעשות אותם בעתיד הנראה לעין, להכנס לדיכאון קיומי (שלא לומר – דיכאון שאחרי לידה…), למרה שחורה, להשתבלל, לסרב לדבר עם העולם (ואישתו), לא לעשות כלום, לבזבז ככה שעות חופש יקרות, לשחרר קיטור לאישתי (כפרה עליה :)), לצאת מהדיכאון בזכותה וללכת לאכול ארוחת צהריים שווה בויקי כריסטינה (יש להם אחלה סנגרייה, שלא לדבר על האוכל).
אני כבר שומע אתכם אומרים: "אישה טובה, חכמה ויפה, אלכוהול משובח, אוכל טוב וים – תגיד לי, על מה אתה מקטר כ"כ?!".
או! טוב ששאלתם! על מה אני מקטר כ"כ? על זה שיום אחד אמות. לא בא לי על זה. אני יודע שאני לא מגלה משהו חדש למישהו – לא על זה שיום אחד כולנו נמות (בתקווה שלא כולם באותו היום…) ולא על זה שלאף אחד (כנראה) אין חשק גדול מדי למות.

בעבר לא התייחסתי כ"כ לנושא הזה (הוא פשוט לא עניין אותי), ואם כבר התייחסתי אליו, זה היה בשוויון נפש. בשנים האחרונות זה השתנה. אני מוצא את עצמי מהרהר בנושא לפעמים, ואיכשהו תמיד מגיע לאותה שורה תחתונה – זה לא כיף למות. ז"א, זה כנראה שלא יטריד אותי יותר מדי כשאהיה מת כמה שניות ויותר, אבל לפני זה, זה יהיה עניין גדול.
לפעמים בחלק מהמחשבות שעולות, אני נזכר בע'. ע' למד איתי ביסודי. הוא למד ג'ודו והיה חזק. הוא לא היסס להשתמש בכוחו או בתרגילים שלמד, גם על אחרים, גם על עצמו. וכך קרה, שאמא שלו מצאה אותו ללא רוח חיים, לאחר שתירגל השתחררות מחניקה באמצעות חגורה, ונכשל. ניסיתי פעם אחת לחשוב מה היו המחשבות שעברו לו בראש, כש(אולי)הבין שלא יצליח להשתחרר. האם ניסה לקרוא לעזרה? האם היה לו אוויר בשביל זה? האם הצליח ואף אחד לא שמע? כשחשבתי על הסיטואציה הזו, אימה הציפה אותי (והיא מציפה אותי גם עכשיו, כשאני כותב את הרשומה) – שמתי את עצמי בנעליו של אדם שמבין שנשארה לו תקופה קצובה וקצרה לחיות, וגם בנעליו של הורה שניסה להגן על ילדיו ורואה שנכשל (ובחיי שאני לא רוצה להיות הורה שקובר ילד. אני מעדיף למות מאשר להיות במצב הזה).

כבר כתבתי שאני לא רוצה למות. אני יודע שהעניין לא תלוי כ"כ בי, ולכן אני רק מקווה שכשיגיע היום הזה, אוכל להסתכל אחורה ולדעת שסימנתי "וי" על 99.9% מהדברים שרציתי לעשות (תמיד טוב שיש חלומות, ככה יש אנרגיה לעשות דברים :)). בינתיים זה לא המצב.
"נו, אז מה הבעייה? תכין לך רשימה של כל מה שאתה רוצה לעשות ותתחיל להוציא אותה אל הפועל, סעיף אחרי סעיף". אז ככה:
א. כבר יש לי רשימה כזו.
ב. יש אילוצי תקציב, זמן, משפחה ועבודה.
וזה מבאס. זה מבאס להבין שכנראה לא אעשה טיול טרקים של חצי שנה – שנה באוסטרליה וניו-זילנד (ז"א, בכל אחת מהן חצי שנה – שנה…), שאני לא יודע מתי אצלול עם מאנטות (אם בכלל), שסביר להניח שלא אספיק לטייל בכל הארצות שאני רוצה (יש לי רשימה מוכנה גם לזה :-P), שאולי לא אחווה את כל החוויות שאני רוצה לחוות (כמו ללוות בן/בת לחופה, כמו להיות חלק מחייו/ה של נכד/ה, כמו להזדקן בנחת עם אישתי).
אני רק מקווה, שכשיגיע יומי, אדע שהצלחתי לשמור על הדור הבא בחיים (לפחות עד לאותה נקודת זמן), שחייתי חיים בעלי משמעות, שעשיתי איתם משהו, כי הרי חיים רק פעם אחת (ולא, גלגול נשמות לא נחשב, בטח לא אם אתגלגל להיות יתוש שייאכל ע"י צפרדע או אדם נטול מצלמה / יכולת לתכנת. אם זה יקרה, כבר עדיף שיירו בי וזהו או שלא יתנו אישור נחיתה / התגלגלות חזרה לכדור-הארץ).

אל דאגה, אני ממשיך לכתוב את הבלוג 🙂

מודעות פרסומת