פעילי לילה, יומן מסע: שדרות רוטשילד (חלק א')

(1)

אז כפי שאתם כבר יודעים, אני עושה קורס צילום דוקומנטרי. בסוף הקורס אנחנו צריכים להגיש פרוייקט גמר, בהתבסס על הידע שצברנו במהלך הקורס. פרוייקט גמר בקורס צילום משמעו תמונות, תמונות משמען לצאת לצלם. לצאת לצלם… לצאת לצלם משמעו לאסוף כוחות, למרות עייפות גדולה, להזיז את התחת מהספה, לצאת מהבית החם והנעים, לוותר על ערב שקט עם הכפרה שלי, לוותר על שעות אחרונות של מנוחת השבת שלי, וכל זאת בשביל "הזכות" לקפוא מקור, שהאף יטפטף בחופשיות כאילו היה ברז ששכחו לסגור ולהיות עייף כמו כלב, כ"כ עייף, שהייתי פשוט מסוגל לשבת על ספסל ולהרדם. בקיצור, אתם בטח כבר יכולים להבין, שנהניתי מאוד (בלי מרכאות ובלי ציניות, באמת נהניתי :)) באותו הערב (עברו מאותו מוצ"ש שבועיים וחצי, ועדיין כיף ושמח לי שיצאתי לצלם :)).
איך זה מסתדר? "ראיתי". הראש שלי היה שקט, ללא מחשבות טורדניות, וכשהראש שלי שקט, אני "רואה". מסתבר שאני מאותם האנשים, שצריכים שקט ושלווה בשביל ליצור.

(2)

כיוון שעוד לא התמקדתי בתת-נושא מסויים בשביל הפרוייקט (וזאת למרות שהשקעתי זמן ומחשבה לאן אני רוצה לקחת אותו), החלטתי שבינתיים אני זורם עם מה שבא לי לראש. המחשבה הראשונית הייתה לצלם בכיכר דיזינגוף, אבל בסוף היעד שנבחר היה שדרות רוטשילד, כשהכוונה שלי היא לצלם אירועים יומיומיים שמאפיינים את תל אביב. הסיבה שבחרתי את האתרים האלו הייתה, שיש בהם הרבה אור. זה אחד הלקחים שהפקתי אחרי הסיור הקודם, בשדרות אבן גבירול. אמנם אפשר להעלות ISO במצלמה שלי עד לאזור ה-1000 / 1250 והרעש הדיגיטלי עדיין יהיה נסבל, אבל זה בא על חשבון איכות התמונה (מבחינת חדות וצבעוניות). לכן צריך אור, וכל המרבה הרי זה משובח.

(3)

חלק מהתמונות צולמו בשדרות רוטשילד וחלקן ברחבה של תיאטרון "הבימה". כשהגעתי לתיאטרון "הבימה", כל הגיאומטריה של המבנה וסביבתו קפצה לי לעין (כמו שקרה לי כאן, אם כי לא באותה העוצמה). התחלתי לצלם כשאני מנסה לשלב את האנשים עם כל הקווים והצורות של הרחבה (כאן זה המקום לציין, שבעקבות שתי התמונות שהעליתי בפוסט הקודם, החלטתי שבכל תמונה שאצלם תהיה צורה גיאומטרית בולטת זו או אחרת, אם זה ריבועים או קווים על הרצפה, מעין סימן היכר או מאפיין של הסדרה (אני יודע שבכל סיטואציה יש צורות גיאומטריות כאלו או אחרות, הכוונה שלי היא לדפוס כזה או אחר שממש יבלוט החוצה, שיהיה מורגש מאוד).
מהבחינה הזו, אני יכול לסמן 'וי' על התמונות שצולמו, אבל כשהסתכלתי על התמונות שצולמו ברחבה של תיאטרון "הבימה" יום – יומיים אחרי הצילום, זה הרגיש לי כאילו התמונות קרות ומרוחקות, כאילו חסרה "נשמה" לתמונות, כאילו חסר להן "סיפור" ושהדגש על ענייני הגיאומטריה גדול מדי. אולי זה מרגיש לי ככה כיוון שיש מרחק פיזי גדול ביני ובין המצולמים, שהמצולמים תופסים רק חלק קטן מהתמונה. מצד שני, העניין הזה לא שונה מדי מהתמונות שהעליתי בפוסט הקודם, אז אני כבר לא יודע. אולי זה ה-white balance שמשווה לתמונה אווירה "קרה" (כי הצבעים "קרים")? לא יודע.
(לפוסט הזה העליתי רק את הטובות ביותר מבחינתי, כך שהן לא מעידות על הכלל, למרות שאני בטוח שגם מהן אפשר להבין למה אני מתכוון).

(4)

ויהיה גם חלק ב'.
🙂