פעילי לילה, יומן מסע: 200 מטרים בשעתיים (חלק ב')

תזכורת: זה מה שקרה בפוסט הקודם.

אחרי כ-45-50 דקות, הרגשתי שאמנם עוד לא צילמתי את הפריים המנצח, אבל כדאי שאזוז אם אני רוצה להגיע לכיכר דיזינגוף. אני לא יודע מה יש בכיכר הזו, שמושך אותי כ"כ להגיע אליה. הלכתי בכיוון שדרות רוטשילד, במטרה לעלות על אוטובוס. כשהגעתי לצומת הרחובות, נעצרתי על אי-התנועה וצילמתי מספר תמונות של רוכבי אופניים שהגיחו פתאום מהרחוב בו הייתי אך לפני שניות מספר. בדרך חזרה לאוטו אעצר בדיוק באותה הנקודה במטרה לצלם רוכבי אופניים בתנועה.


ליד הצומת שחציתי עומד בניין. מוביל אליו שביל קצר, שבאמצעו מעקה. לא הצלחתי להבין האם יש שם עסק כלשהו, למרות שיחסית הרבה אנשים יצאו ונכנסו ממנו. בסוף השביל, קרוב לכניסה לבניין ישב איש והתעסק ממושכות במכשיר כלשהו שהאיר את פניו. כנראה סמארטפון, לא יכולתי לראות את זה בוודאות מהנקודה בה עמדתי. ראיתי את האיש גם בסיור הלילי הקודם, בדיוק באותו המקום ותהיתי מדוע הוא שם. מהר מאוד פסלתי את המחשבה שמדובר בהומלס. למיטב ידיעתי, להומלסים אין מכשירי טלפון שהם יכולים להתחמם לאורם. גם המחשבה שהאיש מאבטח את המקום נפסלה באותה המהירות, כיוון שהאיש לא בדק איש מהנכנסים והם, בתורם, לא התייחסו אליו כלל. גם במקרה הזה רציתי לצלם תמונות טובות יותר מאלו שצילמתי בסיור הקודם, אבל התנאים הסביבתיים היו פחות טובים ולא רציתי למשוך תשומת לב מיותרת. אולי ביום מן הימים אצליח לאזור אומץ ולפתח איתו שיחה.


סופסוף הגעתי לשדרות רוטשילד. השעה הייתה כבר מאוחרת, והיה לי ברור שלכיכר דיזינגוף אגיע כבר בפעם אחרת. באמצע השדרה, מול מקס ברנר, ישב על המדרכה בחור כשמרכולתו (תכשיטים שיצר במו ידיו) פרושה לפניו על 2-3 שמיכות. ראיתי אותו מרחוק, יושב באמצעה של טבעת אור, שנשלחה מפנס קרוב. הבחור ישב ופניו מורכנים. התקרבתי אליו. הבחור היה עסוק ביצירת תכשיט חדש. איכשהו, עוד לא ברור לי איך, התחלנו לדבר. התחלנו לקשקש על דא ועל הא. הסתבר שהבחור ארגנטינאי, מה שבאופן טיבעי הקנה לו נקודות זכות אצלי. כמובן שהעובדה הזו עזרה לי לייצר איתו שיחה. הבחור הגיע לארץ (לא הגענו עדיין לשלב שאני יכול לשאול האם הוא יהודי…) בעקבות החברה שלו, שנכנסה ממנו להיריון. לא הצלחתי להבין האם יש להם ילד אחד או שניים. מה שבוודאות הבנתי, זה שהחברה רצתה להיות קרובה לאמא שלה, וזו בעצם הסיבה שהם חזרו / באו לארץ. אני סיפרתי לו על קורס הצילום, על הטיול בארגנטינה ועל הכפרה שלי (כפרה עליה… :)).
בשלב מסויים אזרתי אומץ והתיישבתי לידו. המשכנו לדבר, אם כי השיחה נתקעה פה ושם והיו כמה שניות של שתיקה קצת לא נעימה, ואפילו צילמתי תמונה או שתיים, למרות שהרגשתי קצת חוסר נוחות לעשות את זה. הרגשתי חוסר נעימות לצלם, כיוון שהרגשתי שזה עוד מוקדם מדי, שעוד לא עשינו מספיק bonding בשביל שאני ארגיש מספיק נוח בשביל להרים מצלמה ולצלם מטווח אפס. למה צילמתי? לא יודע. רציתי להנציח את הרגע, אבל ידעתי שלא ייצאו תמונות טובות. אז למה בכל זאת? לא יודע.
לאחר כ-20 דקות נפרדתי ממנו לשלום, והלכתי לאוטו, בתחושה מסויימת של סיפוק, כיוון שעשיתי צעד אחד קדימה בתחום שאני רוצה לשפר. יחד עם זאת, ידעתי שיש לי עוד דרך ארוכה לעבור, עד שארגיש בנוח לייצר שיחה מכלום עם זרים ברחוב.

הדרך חזרה לאוטו הייתה מהירה בהשוואה לדרך הלוך, אם כי גם במהלכה עצרתי לצלם פה ושם.


זו הייתה הפעם הראשונה מאז שאני מצלם ברחוב, שעברתי כברת דרך קצרה כ"כ, בכ"כ הרבה זמן. בד"כ אני הולך יותר, אם כי בקצב בקצב איטי יחסית, בשביל לא לפספס סיטואציות. הדבר המדהים ביותר הוא, שהסיטואציות לא הפסיקו לקפוץ לי לעיניים. העובדה שחיכיתי בכל מקום זמן כזה או אחר, עזרה למקום "לשקוע" בתוכי יותר טוב, להכיר אותו יותר טוב, להחליט איזה סיפור יהיה הכי מתאים / טוב לאותו המקום. בנוסף, אחד הטיפים ששמעתי לא פעם ולא פעמיים היה, שגם אם לפעמים יש הרגשה שצילמנו את התמונה שרצינו לצלם במקום מסויים, אז כדאי לחכות אפילו יותר, כי יכול להיות שאז תיקרה סיטואציה טובה אפילו יותר ממה שצילמנו עד כה.

מה שיפה הוא, שזה הרגיש נכון. ההתמקמות במקום אחד וההמתנה בציפייה לארוע כלשהו שיתרחש, הרגישו לי במקום (תרתי משמע :-P).
אני מתאר לעצמי שלא בכל המקומות השיטה הזו תעבוד באותה רמת יעילות, אם כי שווה לנסות אותה כמה פעמים. פשוט להגיע למקום מסויים, בעל פוטנציאל להיות מעניין, להתמקם שם לחצי שעה – שעה ולהסתכל סביב. לספוג את המקום, את האווירה שלו, את האנשים שנמצאים / עוברים שם, אולי אפילו לפתוח בשיחה עם מישהו מהם. זו יכולה להיות חוויה מאירת עיניים.

היה כיף לצאת לצלם, מה גם שזו הייתה יציאת צילום שנייה תוך מספר קטן של ימים (והשלישית בסה"כ בפרוייקט, עד לאותו שלב). הרגשתי שאני מתחיל להבין איך לצלם בלילה, לאיזה תוצאות אני יכול לצפות, למרות שהייתי עדיין בשלב "ההתלמדות", בשלב הניסוי והטעייה (וגם התהייה).

מודעות פרסומת

פעילי לילה, יומן מסע: שדרות רוטשילד (חלק ב')

מי שפספס, יכול לקרוא את חלקו הראשון של הפוסט כאן.

(1)

אחד הדברים שספגתי שוב ושוב בקורס, זה שכדאי מאוד להתקרב לאנשים ולדמויות שמופיעים בתמונות. זה לא היה חדש לי (כפי שאפשר לקרוא כאן), ולכן החלטתי, שלמרות שקשה לי מאוד לפתוח בשיחה עם אנשים זרים, שלמרות שאני עכבר מחשבים ממוצע (ז"א, שקל לי הרבה יותר לנהל תקשורת / דיאלוג עם אנשים באמצעות עכבר ומקלדת), אני מתחיל לשנות את הגישה, וכן ליצור קשר כלשהו עם אנשים ברחוב.
למה זה טוב? מכמה סיבות:
1. זה מאפשר להתקרב פיזית אל המצולמים. כיוון שאני מצלם עם עדשה בעלת אורך מוקד קצר (כמו שפירטתי בפוסט הראשון), ככל שאתקרב אל המצולמים, כך הם יהיו גדולים בתמונה.

(2)

2. זה מאפשר קירבה ריגשית עם המצולמים. הקירבה הריגשית עוזרת למצולמים להרגיש בנוח במחיצת הצלם ולא להתרגש מנוכחות המצלמה, ועם הזמן, לשכוח מקיומה. הדבר הכי טוב שיכול לקרות לצלם, זה שהמצולם שלו, ישכח מקיומה של המצלמה ויתנהג בטבעיות מוחלטת בנוכחותה. בנוסף, זה מאפשר לי להרגע, לא להרגיש שאני "גונב" תמונה בהחבא, ובעצם להשקיע את האנרגיה שלי בצילום, ולא בעשיית קולות של שטיח במרחב הציבורי. במאמר מוסגר אני רוצה לציין, שלמרות שאני מאוד אוהב לצלם ברחוב, בחודשים האחרונים התחלתי לפתח חשש מהתגובות של האנשים ברחוב אותם אני מצלם. זה לא שקיבלתי תגובות שליליות (לרוב האנשים זה לא ממש אכפת להיות מצולמים, ואלו שלא רוצים להצטלם מבקשים את זה בד"כ בצורה לא מאיימת, גם אם לא הכי נעימה שבעולם), אלא זה יותר החשש מכניסה לעימותים מיותרים עם אנשים בעלי דם חם (אני מודה שקשה לי לשתוק או להשאר אדיש כשמישהו כזה מתחיל לעשות רעש וצלצולים, ולכן אני עלול להכנס לפינות שיהיה לי מאוד קשה לצאת מהן. אני יודע שאני צריך לעבוד על עצמי ולשנות את זה. הקורס הנוכחי רק עוזר לתהליך להתרחש :)).
אז מה קרה בפועל? לא פעם ולא פעמיים הייתה התחלה של שיחה, התחלה של אינטראקציה כלשהי, עם אנשים שונים שפגשתי במהלך הסיור. אמנם זה לא התפתח לכדי שיחה ארוכה / מעמיקה (אני מתאר לעצמי שגם זה יגיע. פשוט לא רציתי להקדיש לזה זמן במוצ"ש, אלא העדפתי לצלם), אבל עצם זה שזה קרה, מעודד, מה גם, שכפי שציינתי, זה קרה מספר פעמים (רוצה לומר – זה לא קרה פעם אחת בצורה מקרית). נכון, יכול להיות שזה נראה מוזר שאני מתלהב ממשהו שהוא בסיסי / פשוט לביצוע עבור אחרים (ז"א, להתחיל לדבר עם זרים רחוב), אבל מבחינתי זה בדיוק ההיפך הגמור :).

(3)

בפוסט הראשון פירטתי אודות אחת ההחלטות שהייתי צריך לקבל – האם לצלם בצבע או בש/ל. החלטה סופית טרם נפלה, אבל עושה רושם שהכיוון הוא לצלם בצבע. החיים צבעוניים, ואני לא רואה שום סיבה שהתמונות לא יהיו צבעוניות גם הן, בוודאי כשהכל מסביב חשוך, ויש הרבה פחות צבעים.

(4)

(5)

לקחים לפעם הבאה: למען האמת, אין לי כ"כ. יישמתי / המשכתי ליישם את מה שכתבתי בפוסט הראשון, ובינתיים זה מצליח ואין לי הארות נוספות.

פעילי לילה, יומן מסע: שדרות רוטשילד (חלק א')

(1)

אז כפי שאתם כבר יודעים, אני עושה קורס צילום דוקומנטרי. בסוף הקורס אנחנו צריכים להגיש פרוייקט גמר, בהתבסס על הידע שצברנו במהלך הקורס. פרוייקט גמר בקורס צילום משמעו תמונות, תמונות משמען לצאת לצלם. לצאת לצלם… לצאת לצלם משמעו לאסוף כוחות, למרות עייפות גדולה, להזיז את התחת מהספה, לצאת מהבית החם והנעים, לוותר על ערב שקט עם הכפרה שלי, לוותר על שעות אחרונות של מנוחת השבת שלי, וכל זאת בשביל "הזכות" לקפוא מקור, שהאף יטפטף בחופשיות כאילו היה ברז ששכחו לסגור ולהיות עייף כמו כלב, כ"כ עייף, שהייתי פשוט מסוגל לשבת על ספסל ולהרדם. בקיצור, אתם בטח כבר יכולים להבין, שנהניתי מאוד (בלי מרכאות ובלי ציניות, באמת נהניתי :)) באותו הערב (עברו מאותו מוצ"ש שבועיים וחצי, ועדיין כיף ושמח לי שיצאתי לצלם :)).
איך זה מסתדר? "ראיתי". הראש שלי היה שקט, ללא מחשבות טורדניות, וכשהראש שלי שקט, אני "רואה". מסתבר שאני מאותם האנשים, שצריכים שקט ושלווה בשביל ליצור.

(2)

כיוון שעוד לא התמקדתי בתת-נושא מסויים בשביל הפרוייקט (וזאת למרות שהשקעתי זמן ומחשבה לאן אני רוצה לקחת אותו), החלטתי שבינתיים אני זורם עם מה שבא לי לראש. המחשבה הראשונית הייתה לצלם בכיכר דיזינגוף, אבל בסוף היעד שנבחר היה שדרות רוטשילד, כשהכוונה שלי היא לצלם אירועים יומיומיים שמאפיינים את תל אביב. הסיבה שבחרתי את האתרים האלו הייתה, שיש בהם הרבה אור. זה אחד הלקחים שהפקתי אחרי הסיור הקודם, בשדרות אבן גבירול. אמנם אפשר להעלות ISO במצלמה שלי עד לאזור ה-1000 / 1250 והרעש הדיגיטלי עדיין יהיה נסבל, אבל זה בא על חשבון איכות התמונה (מבחינת חדות וצבעוניות). לכן צריך אור, וכל המרבה הרי זה משובח.

(3)

חלק מהתמונות צולמו בשדרות רוטשילד וחלקן ברחבה של תיאטרון "הבימה". כשהגעתי לתיאטרון "הבימה", כל הגיאומטריה של המבנה וסביבתו קפצה לי לעין (כמו שקרה לי כאן, אם כי לא באותה העוצמה). התחלתי לצלם כשאני מנסה לשלב את האנשים עם כל הקווים והצורות של הרחבה (כאן זה המקום לציין, שבעקבות שתי התמונות שהעליתי בפוסט הקודם, החלטתי שבכל תמונה שאצלם תהיה צורה גיאומטרית בולטת זו או אחרת, אם זה ריבועים או קווים על הרצפה, מעין סימן היכר או מאפיין של הסדרה (אני יודע שבכל סיטואציה יש צורות גיאומטריות כאלו או אחרות, הכוונה שלי היא לדפוס כזה או אחר שממש יבלוט החוצה, שיהיה מורגש מאוד).
מהבחינה הזו, אני יכול לסמן 'וי' על התמונות שצולמו, אבל כשהסתכלתי על התמונות שצולמו ברחבה של תיאטרון "הבימה" יום – יומיים אחרי הצילום, זה הרגיש לי כאילו התמונות קרות ומרוחקות, כאילו חסרה "נשמה" לתמונות, כאילו חסר להן "סיפור" ושהדגש על ענייני הגיאומטריה גדול מדי. אולי זה מרגיש לי ככה כיוון שיש מרחק פיזי גדול ביני ובין המצולמים, שהמצולמים תופסים רק חלק קטן מהתמונה. מצד שני, העניין הזה לא שונה מדי מהתמונות שהעליתי בפוסט הקודם, אז אני כבר לא יודע. אולי זה ה-white balance שמשווה לתמונה אווירה "קרה" (כי הצבעים "קרים")? לא יודע. :-/
(לפוסט הזה העליתי רק את הטובות ביותר מבחינתי, כך שהן לא מעידות על הכלל, למרות שאני בטוח שגם מהן אפשר להבין למה אני מתכוון).

(4)

ויהיה גם חלק ב'.
🙂