סיכום שנת 2014 (חלק א')

כמה מילות פתיחה –
1. את ההשראה לרשומה הזו שאבתי מהרשומה של עננת, אז דבר ראשון – תודה רבה! 🙂
2. אמנם הרשומה הזו מפורסמת באיחור אלגנטי, אבל היא עדיין רלבנטית :))
3. כל התמונות שתיראו ברשומה הזו, מפורסמות בפעם הראשונה.
4. הרשומה יצאה ארוכה מדי, אז פיצלתי אותה לשני חלקים.

אז מה היה לנו השנה מבחינה אישית וצילומית?
את ינואר 2014 פגשתי כשאני עובד במקום עבודה שסבלתי בו מאוד. מצד שני, היה יתרון אחד למצב – ברגע שיצאתי ממקום העבודה, הוא לא העסיק יותר את מחשבותיי (אלא אם כן מחשיבים את כל הקיטורים שסיפרתי לכפרה שלי). יחד עם זאת, למרות שעבדתי בהייטק, נשאר לי כוח בסוף היום לעסוק בדברים שאהבתי, כגון צילום, ואפילו הייתי לקראת סוף קורס צילום שנהניתי בו מאוד. התמונה הבאה צולמה במסגרת פרוייקט הגמר לאותו קורס.

(1)

ללא כותרת

נמל תל אביב, ינואר 2014

הקורס הזה עזר לי להבין, שתחום הצילום המועדף עליי הוא צילום דוקומנטרי, ופחות צילום רחוב. קל יותר להכנס לאווירה של אירוע מתמשך, הרבה יותר קל להחליט מה אני רוצה לומר באירוע מתמשך, שאופיו ידוע מראש (לרוב). וכשאני יודע מה אני רוצה לומר, התמונות שלי טובות יותר בהרבה.

בפברואר המצב בעבודה נשאר זהה (והוא נשאר ככה גם בהמשך). מה ששימח אותי עד אמצע החודש, הייתה תערוכת הצילומים של סוף הקורס. זה היה כיף גדול להדפיס עותק קשיח של התמונות שצילמתי, להדביק אותן על קאפה, לסדר אותן אחת יד השנייה, לתלות אותן על הקיר ולהסתכל עליהן ממרחק. אושר גדול. ממש חוויה נהדרת.
לצערי הרב, אחרי תערוכת הצילומים המשובחת של כל הלומדים בקורס (השתתפו בו צלמים מצויינים), הקורס נגמר :-/
מה שהיה יותר גרוע, זו העובדה שאחרי שהקורס נגמר, הרגשתי שאני נופל לתוך רִיק, שעִם הקורס נגמרה לי גם המוזה לצלם, וכבר התחלתי לכתוב רשומה חצי-דכאונית על זה, אבל הפסקתי באמצע (מאפיין נוסף שלי השנה – להתחיל לכתוב רשומות, ולהפסיק באמצע).
בעקבות החוסר במוזה כמעט ולא יצאתי לצלם, וגם כשכבר יצאתי, התוצאות לא היו מרנינות.
הדבר היחידי שעזר לי (למעט הכפרה שלי :)), זו הידיעה שקורס נוסף שנרשמתי אליו, היה אמור להתחיל במרץ.

(2)

ללא כותרת

מחנה יהודה, פברואר 2014

התמונה הזו צולמה במחנה יהודה, במסגרת טיול כיף שעשיתי עם הכפרה שלי 🙂

במרץ אני חושב שלא צילמתי בכלל (למעט את המשפחה), אבל היו בו גם אירועים חיוביים – התחלתי לחפש עבודה חדשה והתחלתי ללמוד (תופים בבקשה…) בקורס מבוא לתולדות האומנות באוניברסיטה הפתוחה. כן, כן! נשבע לכם, שעד שעשיתי את הקורס בצילום בעם, הייתי נקרע מצחוק אם הייתם אומרים לי, שאלמד פעם קורס כזה. איך זה קרה? במהלך הקורס בצילום בעם, הרגשתי שחסר לי ידע ממש בסיסי באומנות, והקורס בפתוחה עשה רושם שהוא ייתן את המענה הדרוש. אז 6 שנים לאחר שחשבתי שסיימתי ללמוד במסגרת אקדמאית, הפכתי שוב לסטודנט, וזה היה כיף 🙂
הקורס עצמו היה מעניין, אם כי לא מסעיר כמו שחשבתי שיהיה. בנוסף, בגלל שהעבודות שראינו במהלך השיעור היו ציורים ולא תצלומים, המוזה לא שרתה עליי כמו בקורס הצילום שעשיתי. ועדיין, נהניתי מהלימודים בקורס ומשיעורי הבית.
באמצע החודש הייתה לי תאונת עבודה ונפגעתי בעין. עברתי שבוע שלם של סבל טהור, עד שמצב העין התחיל להשתפר. לא כיף.

באפריל נסעתי לצלם את שבת האור בכנסייה האתיופית בירושלים. זו הרשומה הראשונה שפרסמתי ("ראשונה? אבל פרסמת רק אחת…" אתם בוודאי תוהים. ובכן, אהממ… השתיים הבאות נמצאות עדיין בתהליכי כתיבה ואני מתכוון לפרסם אותן לפני שתעבור שנה שלמה :-D). בלב שקט אני יכול לומר, שהתמונות שצילמתי שם, הן התמונות הכי טובות שצילמתי בשנת 2014, ובין הכי טובות שצילמתי אי פעם.

(3)

ללא כותרת

שבת האור, ירושלים, אפריל 2014

אפריל הסתיים בצורה קצת צורמת, וכיוון שתהליך חיפוש העבודה סחט ממני את כל הכוחות, לא יצאתי לצלם במהלך חודש מאי :-/
בנוסף, היכולת שלי להתרכז בלימודים צנחה פלאים, ולא היה לי כל כך חשק ללמוד, למרות שהגענו סופסוף לחלק המעניין של הקורס – לימוד היכולת לנתח תמונה בצורה מעמיקה. בהחלט אפשר לומר, שחודש מאי לא ייזכר כאחד מרגעי השיא השנה…

לעומת זאת, יוני סימן התחלות חדשות ומשמחות – מצאתי עבודה חדשה שאני נהנה בה, למרות קשיים מסויימים.
ממש לפני שהתחלתי לעבוד, לקחתי עמה ימי חופש לעצמי, שבאחד מהם יצאתי לצלם. כשראיתי את הסיטואציה הזו, כמובן שלא התאפקתי והשתדלתי להוציא ממנה את המירב. עד היום אני תוהה אם יכולתי להוציא ממנה יותר (כן, הפרפקציוניזם הזה יהרוג אותי יום אחד…).

(4)

ללא כותרת

תל אביב, יוני 2014

התמונה לעיל צולמה במסגרת אותו סיור צילום לחוף הים.

 

כאמור, זה היה החלק הראשון. יהיה גם חלק שני.
🙂

 

 

אור איטלקי

אם באור עסקינן, אני רוצה לחזור רגע אחורה לרומא. נחתנו בפיומצי'ינו בלילה, ורק למחרת בבוקר, אחרי ארוחת בוקר נהדרת, יצאנו להסתובב. אחד הדברים שמיד שמתי אליהם לב, היה האור. אמנם בארץ היינו בעיצומה של עונת הסתיו (אני מדבר על תחילת נובמבר), והאור כבר התרכך והתעדן, אבל ברומא הוא היה רך אפילו יותר, מפוזר יותר, נעים יותר והרגיש לי קונטרסטי יותר.

(1)

ללא כותרת

מבנה באחת החצרות הפנימיות בוותיקן

הרגיש לי שהאור מלטף את העצמים בחלל בעדינות ומבליט את הצבעים שלהם מבלי לשרוף אותם.

(2)

ללא כותרת

המזרקה בפיאצה נבונה

מצב הרוח הצילומי שלי נכנס למוד של אור-וצל.

(3)

ללא כותרת

פיאצה נבונה

הבניינים הגבוהים והזווית של השמש רק עודדו והעצימו את צורת ההסתכלות הזו.

(4)

ללא כותרת

ויה דל קורסו

ואיך אפשר לדבר על אור, בלי תמונה בשעת השקיעה?
🙂

(5)

ללא כותרת

מבט מכיכר ברניני

ויהי אור…

רגע של פרסומת*:
לפני כשנה למדתי ב"צילום בעם" את קורס השפה הצילומית, עם דיוי בראל. במילה אחת: מומלץ. בהרבה מאוד מילים: כל מי שרוצה לשפר את יכולת הצילום שלו, או "סתם" ליהנות מקורס נהדר עם מרצה מעולה, זה הקורס בשבילו. בכל שיעור למדנו על דרך מסויימת לבטא את עצמנו ולדבר באמצעות המצלמה, נחשפנו לתמונות של צלמים אחרים (מפורסמים יותר או פחות) וניתחנו אותן.
תקופת הקורס השפה הצילומית הייתה התקופה הכי פוריה שלי מבחינת צילום. המצלמה פשוט לא עזבה לי את היד, הייתה לי מוזה מטורפת, והתמונות שצילמתי בתקופה הזו (ובמיוחד לפרוייקט הגמר), היו בין הטובות ביותר שצילמתי אי-פעם בחיים שלי. מהשיעורים עצמם חזרתי כל פעם עם חיוך דבילי מרוח על הפרצוף. פשוט נהניתי.
איפה התמונות מהתקופה הזו? ברוב הפעמים צילמתי את המשפחה, ובשאר הזמן, לשיעורי הבית השבועיים שקיבלנו, ולפרוייקט הגמר. רק חלק קטן מהתמונות היה רלבנטי לבלוג שלי (כמו זו, זו, זו וזו). אולי בעתיד אפרסם עוד כמה.

ולמה כל ההקדמה הזו?
לאחרונה התחלתי ללמוד קורס צילום נוסף ב"צילום בעם". קורס שדומה לשפה הצילומית (מבחינת צורת הלימוד) ומיועד למי שכבר למד את השפה הצילומית.
כמו תמיד, קיבלנו שיעורי בית, כשהנושא הפעם הוא "אור". נתבקשנו לצלם את אותו הפריים, בדיוק מקסימלי, עם תאורות שונות (טבעיות או מלאכותיות). אני בחרתי את הבניין ממול.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

המטרה של התרגיל הייתה, לראות את ההשפעה של האור / תאורה על האובייקט המצולם, לבחון ולחקור כיצד הוא משתנה כשהאור משתנה.
לא הייתי צריך הרבה בשביל להדלק על המשימה הזו. גם ככה, בעונה זו של השנה (להלן הקיץ-הפחות-חם) האור כל כך רך ונפלא, הצבעים כל כך יפים ואני מסתובב כל היום, ופשוט נהנה מהצורה בה האור נופל על בניינים ושאר עצמים.

(1)

ללא כותרתהבניין לא היה האובייקט היחידי שצילמתי. צילמתי אובייקטים נוספים, במטרה לבחור את סט התמונות הטובות ביותר (היינו צריכים להציג שלוש תמונות).

(2)

ללא כותרת

פעם בשבועיים יש שיעור. בשבועיים האלו, שבין קבלת המטלה והגשתה, הסתובבתי וכל מה שראיתי זה אור ואיך הוא מאיר את העצמים במרחב. אמנם ראיתי את זה גם קודם לכן, אבל עכשיו הוא קיבל יותר דגש, ואתם יודעים איך זה – כשאתה קונה טויוטה, פתאום אתה שם לב שלכולם יש טויוטה (למרות שבמקרה הזה, *באמת* לכולם יש טויוטה.. :-P).

(3)ללא כותרת(4)ללא כותרת(5)ללא כותרת(6)

ללא כותרתיחד עם זאת, מטרת התרגיל הייתה לראות איך האור משנה את האובייקט, יותר מאשר לשים דגש על התוכן או על הצורניות של התמונה. מהבחינה הזו, לא עמדתי במשימת התרגיל.
ולמה התכוון המשורר? היינו צריכים לקחת עצם כלשהו, ואפילו הפשוט ביותר, ולשחק עם התאורה (טבעית או מלאכותית), ולקבל תוצאות בסגנון הזה:

מצגת זאת דורשת JavaScript.

את הצילומים האלו צילמנו במהלך השיעור בכיתה, ע"מ שנראה בעצמנו את ההשפעה הרצויה.

* אני רוצה להבהיר, שאף אחד לא ביקש ממני לפרסם את בית הספר לצילום או את הקורס, אני לא מקבל תשלום כלשהו על הפרסום, ועל הקורס שאני עושה, אני משלם מחיר מלא. אני כותב על הקורס ועל בית הספר הזה, כי אני ממש נהנה ללמוד שם, אני ממש מרגיש איך אני מרחיב את הידע שלי (בניגוד למקום אחר, מפורסם, שקשה לי לומר שלמדתי בו הרבה).

 

עד מאה כמו עשרים :)

** אזהרה כנה וידידותית – חלקים מסויימים מהפוסט הזה אינם קלים לקריאה. הוא נכתב בעקבות פטירתם של אריק איינשטיין, ספי ריבלין ואסתר שטרייט-וורצל, יהי זיכרם ברוך.

לא, אין לי יומולדת היום (או בזמן הקרוב), ומזל שכך, כיוון שכבר כמה שנים אני מסתכל על המספר 40, ורואה, לחרדתי, איך הוא מתקרב אליי בצעדי ענק. בכל שנה הוא קרוב יותר, מסרב לעצור, מסמן בצורה ברורה יותר את נקודת אמצע החיים (בערך, בשאיפה), שהמעבר לצד השני מסמל (מבחינתי) את תחילת הסוף.

בכל יום הולדת יש לי ריטואל קבוע – לערוך עם עצמי דין וחשבון על כל הדברים שאני רוצה לעשות בזמן שיש לי על פני כדור הארץ, להבין כמה מתוך זה עוד *לא* עשיתי, להבין שכנראה גם לא אוכל לעשות אותם בעתיד הנראה לעין, להכנס לדיכאון קיומי (שלא לומר – דיכאון שאחרי לידה…), למרה שחורה, להשתבלל, לסרב לדבר עם העולם (ואישתו), לא לעשות כלום, לבזבז ככה שעות חופש יקרות, לשחרר קיטור לאישתי (כפרה עליה :)), לצאת מהדיכאון בזכותה וללכת לאכול ארוחת צהריים שווה בויקי כריסטינה (יש להם אחלה סנגרייה, שלא לדבר על האוכל).
אני כבר שומע אתכם אומרים: "אישה טובה, חכמה ויפה, אלכוהול משובח, אוכל טוב וים – תגיד לי, על מה אתה מקטר כ"כ?!".
או! טוב ששאלתם! על מה אני מקטר כ"כ? על זה שיום אחד אמות. לא בא לי על זה. אני יודע שאני לא מגלה משהו חדש למישהו – לא על זה שיום אחד כולנו נמות (בתקווה שלא כולם באותו היום…) ולא על זה שלאף אחד (כנראה) אין חשק גדול מדי למות.

בעבר לא התייחסתי כ"כ לנושא הזה (הוא פשוט לא עניין אותי), ואם כבר התייחסתי אליו, זה היה בשוויון נפש. בשנים האחרונות זה השתנה. אני מוצא את עצמי מהרהר בנושא לפעמים, ואיכשהו תמיד מגיע לאותה שורה תחתונה – זה לא כיף למות. ז"א, זה כנראה שלא יטריד אותי יותר מדי כשאהיה מת כמה שניות ויותר, אבל לפני זה, זה יהיה עניין גדול.
לפעמים בחלק מהמחשבות שעולות, אני נזכר בע'. ע' למד איתי ביסודי. הוא למד ג'ודו והיה חזק. הוא לא היסס להשתמש בכוחו או בתרגילים שלמד, גם על אחרים, גם על עצמו. וכך קרה, שאמא שלו מצאה אותו ללא רוח חיים, לאחר שתירגל השתחררות מחניקה באמצעות חגורה, ונכשל. ניסיתי פעם אחת לחשוב מה היו המחשבות שעברו לו בראש, כש(אולי)הבין שלא יצליח להשתחרר. האם ניסה לקרוא לעזרה? האם היה לו אוויר בשביל זה? האם הצליח ואף אחד לא שמע? כשחשבתי על הסיטואציה הזו, אימה הציפה אותי (והיא מציפה אותי גם עכשיו, כשאני כותב את הרשומה) – שמתי את עצמי בנעליו של אדם שמבין שנשארה לו תקופה קצובה וקצרה לחיות, וגם בנעליו של הורה שניסה להגן על ילדיו ורואה שנכשל (ובחיי שאני לא רוצה להיות הורה שקובר ילד. אני מעדיף למות מאשר להיות במצב הזה).

כבר כתבתי שאני לא רוצה למות. אני יודע שהעניין לא תלוי כ"כ בי, ולכן אני רק מקווה שכשיגיע היום הזה, אוכל להסתכל אחורה ולדעת שסימנתי "וי" על 99.9% מהדברים שרציתי לעשות (תמיד טוב שיש חלומות, ככה יש אנרגיה לעשות דברים :)). בינתיים זה לא המצב.
"נו, אז מה הבעייה? תכין לך רשימה של כל מה שאתה רוצה לעשות ותתחיל להוציא אותה אל הפועל, סעיף אחרי סעיף". אז ככה:
א. כבר יש לי רשימה כזו.
ב. יש אילוצי תקציב, זמן, משפחה ועבודה.
וזה מבאס. זה מבאס להבין שכנראה לא אעשה טיול טרקים של חצי שנה – שנה באוסטרליה וניו-זילנד (ז"א, בכל אחת מהן חצי שנה – שנה…), שאני לא יודע מתי אצלול עם מאנטות (אם בכלל), שסביר להניח שלא אספיק לטייל בכל הארצות שאני רוצה (יש לי רשימה מוכנה גם לזה :-P), שאולי לא אחווה את כל החוויות שאני רוצה לחוות (כמו ללוות בן/בת לחופה, כמו להיות חלק מחייו/ה של נכד/ה, כמו להזדקן בנחת עם אישתי).
אני רק מקווה, שכשיגיע יומי, אדע שהצלחתי לשמור על הדור הבא בחיים (לפחות עד לאותה נקודת זמן), שחייתי חיים בעלי משמעות, שעשיתי איתם משהו, כי הרי חיים רק פעם אחת (ולא, גלגול נשמות לא נחשב, בטח לא אם אתגלגל להיות יתוש שייאכל ע"י צפרדע או אדם נטול מצלמה / יכולת לתכנת. אם זה יקרה, כבר עדיף שיירו בי וזהו או שלא יתנו אישור נחיתה / התגלגלות חזרה לכדור-הארץ).

אל דאגה, אני ממשיך לכתוב את הבלוג 🙂

לא עכשיו

ללא כותרת

לא עכשיו. משהו אחר. איפה הסמארטפון שלי? מה השתנה בפייסבוק? אחר כך, לא עכשיו. לא בא לי להתעסק עם זה עכשיו. מישהו כבר ענה על השאלה ההיא בפורום ציוד צילום? לא שהיא כל כך מעניינת, אבל זה מעביר 10 שניות. לא לחשוב על זה. לשים בצד. עוד כמה זמן אקבל life חדש בקאנדי קראש? 12:39 דקות? הרבה זמן. לא רוצה לתת פתח למחשבה הזו. באיזה פורום צילום עוד לא ביקרתי? באסה, לא התחדש שום דבר ברבע השעה האחרונה. גם לא לאפשר לה להתגנב בלי שאני שם לב. יופי, ההורדה של diamond rush הסתיימה, עכשיו אפשר להעביר את הזמן עד שאקבל life חדש בקאנדי קראש. המחשבה הזו מדמדמת בראש, בבטן, בכל מקום. קשה להתחמק ממנה, אבל גם לא בא לי לעסוק בה. לא עכשיו. לא משהו המשחק הזה, קשה להכריז עליו כעל תחליף לממתקים. להסיר אותו? לא, שיישאר. אשחק בו בשעת חירום. קשה להסתובב עם ההרגשה הזו כל היום, כל הלילה. אה, נהדר. התפרסמה כתבה חדשה בוואינט. מתאים לי. מה לעזוב? לא רוצה. יחסית נוח מבחינות מסויימות, וזה גם ישפיע על המשפחה אם אעזוב. וחוצמזה, רק הגעתי. לא רוצה. מה המצב בקאנדי? יש עוד 5:11 דקות. אני אלך לשירותים, לא יזיק לי גם לשחרר קצת את העצמות. לרגע היה נדמה שהעניינים מסתדרים, שבאמת יש שיפור. למי אתקשר עכשיו ב-viber? מה השעה שם? אם אשלח הודעה בוואטסאפ זה יפריע? מאוחר / מוקדם שם. לשתף? לא לשתף? כמה לשתף? אני לא רוצה שישמעו אותי מדבר. זה לא לטלפון, לא עכשיו. לא כאן. 0:25 דקות. 0:19 דקות. 0:04. 0:03. 0:02. 0:01. יופי…. מה? כל כך מהר זה נגמר? רציתי שיימשך יותר זמן. הרבה זמן. באמת. זו הכוונה שלי. ככה באתי לכאן. סעעעעמק על הפצצה הזו, הרסה הכל. היא לא באה לי בטוב. בסופו של דבר המחשבה הצליחה להתגנב פנימה, לתפוס זמן CPU. אולי אתן עוד צ'אנס? הרי יש פוטנציאל. אמור להיות כזה. ״זה רק משבר קטן וזה חולף״. כמה זמן? כל כך הרבה זמן? זו באמת רק תקופת מעבר? איך אצליח למשוך ככה עם ההרגשה הזו בבטן? לא בא לי על זה, אני בקושי מצליח למשוך עוד יום אחד. מצב מחורבן. לא בדקתי מיילים, אולי הגיע משהו מעניין. באליגם ודומיו מפציצים עם הצעות לחופשות במחיר מוזל. כמה שזה רחוק ממני עכשיו. טוב, לא רוצה. להחזיר הכל לבוידעם, לסגור, לכלוא, לא להתמודד.

לא טוב לי כאן.

לא עכשיו.

 

* נכתב לפני כמה חודשים. המצב השתנה מאז.

 

הקרח נשבר

ללא כותרת

הסתיו נוקש בדלת, ומציץ פנימה בסקרנות. הקיץ, אמנם מתעלם באלגנטיות מהאורח, אבל בעלי עין חדה יכולים לשים לב לכך, שהוא כבר התחיל לארוז חלק מחפציו (חלקם יישארו מאחור, כי הרי כולם יודעים שיש קיץ חם ולח, ויש קיץ נעים, שמטפטפות בו מספר טיפות גשם מדי פעם, ותמיד טוב שיש מברשת שיניים וזוג תחתונים זמינים), בטרם יפנה את משכנו לדייר הבא.
בינתיים, הקיץ, עיתותיו בידיו, מארגן חגיגות סוף עונה סוערות שעוטפות מדינה שלמה בשמיכת אבק צהובה*.

הסתיו רואה כל זאת ומחייך לו. הוא יודע שזמנו של הקיץ קצוב בטרם יפנה את הבמה לסתיו ולחברו הטוב, החורף.
חורף… יש כאלו שאוהבים אותו, יש כאלו ששונאים אותו על רוחותיו המקפיאות והקור חודר העצמות. מזג האוויר משתק אותם ומאלץ אותם להתחפר תחת השמיכה לשנת חורף, עד בוא האביב, אז הם מפשירים ביחד עם השלגים ופורחים לאור קרני השמש האביבית.
ואני? עד לפני מספר שנים שנאתי אותו. שנאתי אותו בגלל אותן השמירות בטירונות החי״ר, בהן ירד עליי גשם שוטף ולא היה היכן להסתתר ממנו, בגלל הבוץ הכבד שנדבק לנעליים, בגלל הלילות חסרי השינה, בהם התעוררתי קפוא כולי, ולא משנה כמה שכבות לבשתי/ למרות השכבות הרבות שלבשתי (להזכירכם, החורפים של שנות ה-90 היו חורפים אמיתיים ולא דמויי חורף כמו בשנים האחרונות).
אני חושב שהשינוי התרחש לפני מספר שנים, בטיול לארגנטינה. בטיול מצאתי את עצמי מטייל לפעמים בתנאים, שבכל מצב אחר הייתי נשאר במיטה עמוק עמוק מתחת לפוך, ונהנה מזה (ובמיוחד מהמקלחת החמה בסוף היום :)). מאז, סעיף מזג האוויר קיבל משקל נמוך יותר כשרציתי לצאת לצלם (ועל כך יעיד פרוייקט הצילום שעשיתי לפני כשנתיים במסגרת קורס צילום). יתרה מכך, האור בחורף כל כך רך ונעים והצבעים כל כך יפים. כמובן שהשמיים הדרמטיים רק מוסיפים עניין לתמונה ומעל לכל – מצלמה עמידה למזג אוויר (כמו שיש לי) יכולה רק להוסיף.
😀

אז מה בתפריט לחורף הזה? פרטים בהמשך.
😉

* רוב הרשומה נכתב באמצע – סוף ספטמבר, בתקופה שעוד היה כאן קיץ ואובך.