תערוכת צילום STREET ART PHOTOGRAPHY

לפני כשבועיים קיבלתי במייל ניוזלטר מהצלם פליקס לופה (בזמנו למדתי אצלו קורס צילום רחוב, שבדיעבד היה קורס משנה חיים). בניולטר הוא פרסם קול קורא לצלמים להגיש תמונות לתערוכת צילום, שנושאה הוא Street Art Photography.
התבחבשתי ביני לבין עצמי במשך יום או יומיים אם לשלוח תמונות, ובסוף החלטתי שכן. מקסימום לא יקבלו אותן. מפה לשם, משם לפה, קיבלו לתערוכה אחת מהתמונות ששלחתי, תמונה שצולמה בחג הפורים לפני מספר שנים.

התערוכה מציגה בנמל יפו, במבנה הנמצא ממש מול אחד הרציפים באמצע הנמל. בתערוכה מציגים כ-100 צלמים, וכ-100-120 תמונות.
ביום שישי האחרון התקיימה הפתיחה הרישמית. הפתיחה הייתה נהדרת!! המקום היה מ-פ-ו-צ-ץ באנשים. בפורום אומנות הצילום בתפוז קראתי, שלהערכת המארגנות היו שם 1,500 איש (!). הגלריה הייתה כל כך עמוסה, עד שהיה צורך לווסת את תנועת האנשים, שרצו להכנס לגלריה.

אני מודה שחששתי מאיכות התמונות שיוצגו, לאחר ששמעתי שבתערוכה יציגו כ-100 צלמים. לאחר הפתיחה אני יכול רק לומר, שלכבוד הוא לי להציג בתערוכה, ואני גאה להימנות עם חברה מוכשרת כל כך של צלמי רחוב, שצילום הרחוב קרוב לליבם. הרוב המכריע של התמונות נהדרות, חלקן מופלאות ממש.

בקיצור, אני ממליץ בחום על ביקור בתערוכה.

פרטים טכניים:
התערוכה מציגה עד ה-19.12 בגלריית נמל יפו. שעות פתיחה מדוייקות ומפת הגעה אפשר למצוא בקישור לאתר הגלריה.

 

 

סיכום שנת 2014 (חלק א')

כמה מילות פתיחה –
1. את ההשראה לרשומה הזו שאבתי מהרשומה של עננת, אז דבר ראשון – תודה רבה! 🙂
2. אמנם הרשומה הזו מפורסמת באיחור אלגנטי, אבל היא עדיין רלבנטית :))
3. כל התמונות שתיראו ברשומה הזו, מפורסמות בפעם הראשונה.
4. הרשומה יצאה ארוכה מדי, אז פיצלתי אותה לשני חלקים.

אז מה היה לנו השנה מבחינה אישית וצילומית?
את ינואר 2014 פגשתי כשאני עובד במקום עבודה שסבלתי בו מאוד. מצד שני, היה יתרון אחד למצב – ברגע שיצאתי ממקום העבודה, הוא לא העסיק יותר את מחשבותיי (אלא אם כן מחשיבים את כל הקיטורים שסיפרתי לכפרה שלי). יחד עם זאת, למרות שעבדתי בהייטק, נשאר לי כוח בסוף היום לעסוק בדברים שאהבתי, כגון צילום, ואפילו הייתי לקראת סוף קורס צילום שנהניתי בו מאוד. התמונה הבאה צולמה במסגרת פרוייקט הגמר לאותו קורס.

(1)

ללא כותרת

נמל תל אביב, ינואר 2014

הקורס הזה עזר לי להבין, שתחום הצילום המועדף עליי הוא צילום דוקומנטרי, ופחות צילום רחוב. קל יותר להכנס לאווירה של אירוע מתמשך, הרבה יותר קל להחליט מה אני רוצה לומר באירוע מתמשך, שאופיו ידוע מראש (לרוב). וכשאני יודע מה אני רוצה לומר, התמונות שלי טובות יותר בהרבה.

בפברואר המצב בעבודה נשאר זהה (והוא נשאר ככה גם בהמשך). מה ששימח אותי עד אמצע החודש, הייתה תערוכת הצילומים של סוף הקורס. זה היה כיף גדול להדפיס עותק קשיח של התמונות שצילמתי, להדביק אותן על קאפה, לסדר אותן אחת יד השנייה, לתלות אותן על הקיר ולהסתכל עליהן ממרחק. אושר גדול. ממש חוויה נהדרת.
לצערי הרב, אחרי תערוכת הצילומים המשובחת של כל הלומדים בקורס (השתתפו בו צלמים מצויינים), הקורס נגמר :-/
מה שהיה יותר גרוע, זו העובדה שאחרי שהקורס נגמר, הרגשתי שאני נופל לתוך רִיק, שעִם הקורס נגמרה לי גם המוזה לצלם, וכבר התחלתי לכתוב רשומה חצי-דכאונית על זה, אבל הפסקתי באמצע (מאפיין נוסף שלי השנה – להתחיל לכתוב רשומות, ולהפסיק באמצע).
בעקבות החוסר במוזה כמעט ולא יצאתי לצלם, וגם כשכבר יצאתי, התוצאות לא היו מרנינות.
הדבר היחידי שעזר לי (למעט הכפרה שלי :)), זו הידיעה שקורס נוסף שנרשמתי אליו, היה אמור להתחיל במרץ.

(2)

ללא כותרת

מחנה יהודה, פברואר 2014

התמונה הזו צולמה במחנה יהודה, במסגרת טיול כיף שעשיתי עם הכפרה שלי 🙂

במרץ אני חושב שלא צילמתי בכלל (למעט את המשפחה), אבל היו בו גם אירועים חיוביים – התחלתי לחפש עבודה חדשה והתחלתי ללמוד (תופים בבקשה…) בקורס מבוא לתולדות האומנות באוניברסיטה הפתוחה. כן, כן! נשבע לכם, שעד שעשיתי את הקורס בצילום בעם, הייתי נקרע מצחוק אם הייתם אומרים לי, שאלמד פעם קורס כזה. איך זה קרה? במהלך הקורס בצילום בעם, הרגשתי שחסר לי ידע ממש בסיסי באומנות, והקורס בפתוחה עשה רושם שהוא ייתן את המענה הדרוש. אז 6 שנים לאחר שחשבתי שסיימתי ללמוד במסגרת אקדמאית, הפכתי שוב לסטודנט, וזה היה כיף 🙂
הקורס עצמו היה מעניין, אם כי לא מסעיר כמו שחשבתי שיהיה. בנוסף, בגלל שהעבודות שראינו במהלך השיעור היו ציורים ולא תצלומים, המוזה לא שרתה עליי כמו בקורס הצילום שעשיתי. ועדיין, נהניתי מהלימודים בקורס ומשיעורי הבית.
באמצע החודש הייתה לי תאונת עבודה ונפגעתי בעין. עברתי שבוע שלם של סבל טהור, עד שמצב העין התחיל להשתפר. לא כיף.

באפריל נסעתי לצלם את שבת האור בכנסייה האתיופית בירושלים. זו הרשומה הראשונה שפרסמתי ("ראשונה? אבל פרסמת רק אחת…" אתם בוודאי תוהים. ובכן, אהממ… השתיים הבאות נמצאות עדיין בתהליכי כתיבה ואני מתכוון לפרסם אותן לפני שתעבור שנה שלמה :-D). בלב שקט אני יכול לומר, שהתמונות שצילמתי שם, הן התמונות הכי טובות שצילמתי בשנת 2014, ובין הכי טובות שצילמתי אי פעם.

(3)

ללא כותרת

שבת האור, ירושלים, אפריל 2014

אפריל הסתיים בצורה קצת צורמת, וכיוון שתהליך חיפוש העבודה סחט ממני את כל הכוחות, לא יצאתי לצלם במהלך חודש מאי :-/
בנוסף, היכולת שלי להתרכז בלימודים צנחה פלאים, ולא היה לי כל כך חשק ללמוד, למרות שהגענו סופסוף לחלק המעניין של הקורס – לימוד היכולת לנתח תמונה בצורה מעמיקה. בהחלט אפשר לומר, שחודש מאי לא ייזכר כאחד מרגעי השיא השנה…

לעומת זאת, יוני סימן התחלות חדשות ומשמחות – מצאתי עבודה חדשה שאני נהנה בה, למרות קשיים מסויימים.
ממש לפני שהתחלתי לעבוד, לקחתי עמה ימי חופש לעצמי, שבאחד מהם יצאתי לצלם. כשראיתי את הסיטואציה הזו, כמובן שלא התאפקתי והשתדלתי להוציא ממנה את המירב. עד היום אני תוהה אם יכולתי להוציא ממנה יותר (כן, הפרפקציוניזם הזה יהרוג אותי יום אחד…).

(4)

ללא כותרת

תל אביב, יוני 2014

התמונה לעיל צולמה במסגרת אותו סיור צילום לחוף הים.

 

כאמור, זה היה החלק הראשון. יהיה גם חלק שני.
🙂

 

 

אור איטלקי

אם באור עסקינן, אני רוצה לחזור רגע אחורה לרומא. נחתנו בפיומצי'ינו בלילה, ורק למחרת בבוקר, אחרי ארוחת בוקר נהדרת, יצאנו להסתובב. אחד הדברים שמיד שמתי אליהם לב, היה האור. אמנם בארץ היינו בעיצומה של עונת הסתיו (אני מדבר על תחילת נובמבר), והאור כבר התרכך והתעדן, אבל ברומא הוא היה רך אפילו יותר, מפוזר יותר, נעים יותר והרגיש לי קונטרסטי יותר.

(1)

ללא כותרת

מבנה באחת החצרות הפנימיות בוותיקן

הרגיש לי שהאור מלטף את העצמים בחלל בעדינות ומבליט את הצבעים שלהם מבלי לשרוף אותם.

(2)

ללא כותרת

המזרקה בפיאצה נבונה

מצב הרוח הצילומי שלי נכנס למוד של אור-וצל.

(3)

ללא כותרת

פיאצה נבונה

הבניינים הגבוהים והזווית של השמש רק עודדו והעצימו את צורת ההסתכלות הזו.

(4)

ללא כותרת

ויה דל קורסו

ואיך אפשר לדבר על אור, בלי תמונה בשעת השקיעה?
🙂

(5)

ללא כותרת

מבט מכיכר ברניני

שבת האור (חלק א')

טקס "שבת האור" הוא אחד הטקסים החשובים בעולם הנוצרי, והוא נערך כל שנה בכנסיית הקבר בירושלים, ביום שבת, יום לאחר "יום שישי הטוב" ויום לפני חג הפסחא.
לפי האמונה הנוצרית, יורדת אש מן השמיים דרך כיפת הכנסייה, בדיוק בזמן שהשמש עומדת בדיוק מעל הכיפה. האש, שאמורה להדליק לפיד מעל קברו של ישוע וללא מגע אדם או פטריארך, מסמלת את תחייתו של ישוע (המקור מוואינט).

עקב סכסוך ארוך שנים, כנסיית הקבר בירושלים מחולקת למספר אזורי שליטה של העדות השונות (אפשר לקרוא על הכנסיה כאן), ומתבצעים שני טקסים – אחד בשבת בבוקר שמבוצע ע"י היוונים אורתודוכסיים, והשני בשבת בערב, שמבוצע ע"י האתיופים. הטקס שאני נכחתי בו נערך בחלק האתיופי של הכנסיה.
הגעתי לכנסייה כבר ב-17:00, הרבה זמן לפני תחילת הטקס. הרחבה בה מתקיים הטקס קטנה ולא רציתי להדחק פנימה, או גרוע מכך, להשאר בחוץ.
ברחבה כבר היו מאמינים רבים, צמודים לקירות הרחבה והמבנה באמצעה. הם חיכו בסבלנות כבר מספר שעות, והיו עייפים. רבים מהם שכבו על הרצפה הקשה ונחו. חלקם אפילו ישנו.
(1)
מנוחת המאמינים הממתינים לתחילת הטקס
(2)

חלוקת נרות למאמינים

חלוקת נרות למאמינים

כחצי שעה לפני החשיכה, נכנסה לחצר תהלוכה שבראשה מתופפים, ואחריהם אנשי כמורה. ראשי הכנסייה תפסו את מקומם על במה קטנה, מוגבהת במקצת, באחת מפינות החצר, והתחילו את הטקס. הטקס התנהל כולו באמהרית, ונמשך כשעה וחצי עד להדלקת האור (בנימה מבודחת [וחיובית] אציין, שזה הרגיש כמו סדר פסח, רק ארוך בהרבה וללא הארוחה :-D).

כולם חיכו לשעת הדלקת האור, וחלק מהמאמינים ניצלו את הזמן בשביל להתפלל, כשהם נעזרים באמצעים מודרניים,
(3)

ללא כותרת
או באמצעים קיימים.
(4)
ללא כותרתמיד עם הדלקת האש הורגשה התעוררות רבתי. הרחבה שהייתה חשוכה ומנומנת עד לאותו הרגע, התעוררה באחת והוצפה באור ממאות הנרות שדלקו.
(5)
ללא כותרת(6)
ללא כותרת(7)
ללא כותרת

המשך יבוא 🙂

 

עד מאה כמו עשרים :)

** אזהרה כנה וידידותית – חלקים מסויימים מהפוסט הזה אינם קלים לקריאה. הוא נכתב בעקבות פטירתם של אריק איינשטיין, ספי ריבלין ואסתר שטרייט-וורצל, יהי זיכרם ברוך.

לא, אין לי יומולדת היום (או בזמן הקרוב), ומזל שכך, כיוון שכבר כמה שנים אני מסתכל על המספר 40, ורואה, לחרדתי, איך הוא מתקרב אליי בצעדי ענק. בכל שנה הוא קרוב יותר, מסרב לעצור, מסמן בצורה ברורה יותר את נקודת אמצע החיים (בערך, בשאיפה), שהמעבר לצד השני מסמל (מבחינתי) את תחילת הסוף.

בכל יום הולדת יש לי ריטואל קבוע – לערוך עם עצמי דין וחשבון על כל הדברים שאני רוצה לעשות בזמן שיש לי על פני כדור הארץ, להבין כמה מתוך זה עוד *לא* עשיתי, להבין שכנראה גם לא אוכל לעשות אותם בעתיד הנראה לעין, להכנס לדיכאון קיומי (שלא לומר – דיכאון שאחרי לידה…), למרה שחורה, להשתבלל, לסרב לדבר עם העולם (ואישתו), לא לעשות כלום, לבזבז ככה שעות חופש יקרות, לשחרר קיטור לאישתי (כפרה עליה :)), לצאת מהדיכאון בזכותה וללכת לאכול ארוחת צהריים שווה בויקי כריסטינה (יש להם אחלה סנגרייה, שלא לדבר על האוכל).
אני כבר שומע אתכם אומרים: "אישה טובה, חכמה ויפה, אלכוהול משובח, אוכל טוב וים – תגיד לי, על מה אתה מקטר כ"כ?!".
או! טוב ששאלתם! על מה אני מקטר כ"כ? על זה שיום אחד אמות. לא בא לי על זה. אני יודע שאני לא מגלה משהו חדש למישהו – לא על זה שיום אחד כולנו נמות (בתקווה שלא כולם באותו היום…) ולא על זה שלאף אחד (כנראה) אין חשק גדול מדי למות.

בעבר לא התייחסתי כ"כ לנושא הזה (הוא פשוט לא עניין אותי), ואם כבר התייחסתי אליו, זה היה בשוויון נפש. בשנים האחרונות זה השתנה. אני מוצא את עצמי מהרהר בנושא לפעמים, ואיכשהו תמיד מגיע לאותה שורה תחתונה – זה לא כיף למות. ז"א, זה כנראה שלא יטריד אותי יותר מדי כשאהיה מת כמה שניות ויותר, אבל לפני זה, זה יהיה עניין גדול.
לפעמים בחלק מהמחשבות שעולות, אני נזכר בע'. ע' למד איתי ביסודי. הוא למד ג'ודו והיה חזק. הוא לא היסס להשתמש בכוחו או בתרגילים שלמד, גם על אחרים, גם על עצמו. וכך קרה, שאמא שלו מצאה אותו ללא רוח חיים, לאחר שתירגל השתחררות מחניקה באמצעות חגורה, ונכשל. ניסיתי פעם אחת לחשוב מה היו המחשבות שעברו לו בראש, כש(אולי)הבין שלא יצליח להשתחרר. האם ניסה לקרוא לעזרה? האם היה לו אוויר בשביל זה? האם הצליח ואף אחד לא שמע? כשחשבתי על הסיטואציה הזו, אימה הציפה אותי (והיא מציפה אותי גם עכשיו, כשאני כותב את הרשומה) – שמתי את עצמי בנעליו של אדם שמבין שנשארה לו תקופה קצובה וקצרה לחיות, וגם בנעליו של הורה שניסה להגן על ילדיו ורואה שנכשל (ובחיי שאני לא רוצה להיות הורה שקובר ילד. אני מעדיף למות מאשר להיות במצב הזה).

כבר כתבתי שאני לא רוצה למות. אני יודע שהעניין לא תלוי כ"כ בי, ולכן אני רק מקווה שכשיגיע היום הזה, אוכל להסתכל אחורה ולדעת שסימנתי "וי" על 99.9% מהדברים שרציתי לעשות (תמיד טוב שיש חלומות, ככה יש אנרגיה לעשות דברים :)). בינתיים זה לא המצב.
"נו, אז מה הבעייה? תכין לך רשימה של כל מה שאתה רוצה לעשות ותתחיל להוציא אותה אל הפועל, סעיף אחרי סעיף". אז ככה:
א. כבר יש לי רשימה כזו.
ב. יש אילוצי תקציב, זמן, משפחה ועבודה.
וזה מבאס. זה מבאס להבין שכנראה לא אעשה טיול טרקים של חצי שנה – שנה באוסטרליה וניו-זילנד (ז"א, בכל אחת מהן חצי שנה – שנה…), שאני לא יודע מתי אצלול עם מאנטות (אם בכלל), שסביר להניח שלא אספיק לטייל בכל הארצות שאני רוצה (יש לי רשימה מוכנה גם לזה :-P), שאולי לא אחווה את כל החוויות שאני רוצה לחוות (כמו ללוות בן/בת לחופה, כמו להיות חלק מחייו/ה של נכד/ה, כמו להזדקן בנחת עם אישתי).
אני רק מקווה, שכשיגיע יומי, אדע שהצלחתי לשמור על הדור הבא בחיים (לפחות עד לאותה נקודת זמן), שחייתי חיים בעלי משמעות, שעשיתי איתם משהו, כי הרי חיים רק פעם אחת (ולא, גלגול נשמות לא נחשב, בטח לא אם אתגלגל להיות יתוש שייאכל ע"י צפרדע או אדם נטול מצלמה / יכולת לתכנת. אם זה יקרה, כבר עדיף שיירו בי וזהו או שלא יתנו אישור נחיתה / התגלגלות חזרה לכדור-הארץ).

אל דאגה, אני ממשיך לכתוב את הבלוג 🙂