טיול צילום בקובה: הוואנה

לקריאת כל הרשומות על קובה מההתחלה.

כשירדתי מהמונית לא הייתי בטוח אם הנהג הביא אותי לכתובת הנכונה. זו הייתה אמורה להיות אחת השכונות הטובות בהוואנה, וזה לא נראה ככה. הבתים נראו ישנים ומוזנחים. נזכרתי שזו בכל זאת קובה, וממילא לא היה לי מקום אחר להיות בו או כוח להתחיל להסתובב ולחפש מקום אחר (בכל זאת הייתי אחרי מסע מתיש של כ-27 שעות עם שינה מועטה ומחורבנת, ואוכל מטוסים). החלטתי לעלות לקאסה של מריה אלנה, וטוב שעשיתי כך.
בכניסה לבניין היה תלוי על הקיר דף עם למינציה, כתוב בעברית: "הקאסה של מריה אלנה נמצאת בקומה 3 דירה 5". כבר הרגשתי בבית. את הדלת פתחה אשה מבוגרת, לבבית ונחמדה מאוד. היא הראתה לי את החדר, ולאחר ששמתי בו את התיקים שלי, נתנה לי לשתות מיץ מנגו, הראתה לי את הבית המטופח והמושקע שלה, שרטטה לי מפה של המקומות הרלבנטיים בסביבה (מסעדות וכו') וצירפה גם מדריכי טיולים כתובים בעברית. אירופה (או יותר נכון – קובה ;-)). מסתבר שהרבה ישראלים ישנים אצלה.

אחרי מקלחת קצרה עם מים חמים נכנסתי למיטה הקופצנית והנוחה וקרסתי לישון בשעה 19:30. היו לי תוכניות לישון 10-12 שעות, אבל כבר בשעה 03:30, אחרי 8 שעות שינה רצופות, התעוררתי. למרבה הצער, כמה שלא ניסיתי להרדם חזרה, לא הצלחתי. ב-06:00 הדלקתי את הלפטופ שלקחתי איתי, והתחלתי לכתוב.

בשעה 08:30 התיישבתי לאכול ארוחת בוקר, ולהפתעתי גיליתי על השולחן, אריזה של קפה טורקי עלית ותיונים של ויסוצקי.
ארוחת הבוקר הייתה טעימה מאוד, ולאחריה, למרות העייפות, החלטתי לצאת לטייל קצת בסביבה, גם בשביל לחפש דאודורנט, וגם בשביל לעשות היכרות ראשונה עם הוואנה.
לאחר טיול קצר הבנתי שאני מותש וחזרתי לחדר. ניסיתי להרדם, אבל לא הצלחתי. רק אחרי כמה שעות טובות הצלחתי להרדם, וישנתי כשעתיים. כשהתעוררתי, הרגשתי רע, אבל ממש רע. הייתי בקריסה מוחלטת. פשוט התפרקתי. הייתי תשוש, וקצת צמא (לא הרגשתי רעב, למרות שלא אכלתי יותר מדי). מסתבר שהמסע לקובה, יחד עם הלחץ, העייפות והאטרף של התקופה האחרונה התישו אותי הרבה יותר משחשבתי, הרבה יותר ממה שאותת לי הגוף שלי.
אחרי כמה שיחות טלפון עם הכפרה שלי, החלטתי ללכת לאכול במסעדה קרובה. הארוחה אוששה אותי, ולאחריה הרגשתי יותר טוב.
כמעט ונרדמתי בסביבות השעה 19:30, אבל נלחמתי בשינה, והצלחתי להחזיק מעמד עד 23:30. זה כמובן לא הפריע לי להתעורר כמה פעמים בלילה בגלל מוסיקה שניגן רדיו שהושאר דלוק ורעש סביבתי אחר. גם בלילה הזה התעוררתי בשעה 03:30, אבל הפעם בגלל עוברי אורח, שהרעישו מאוד ברחוב. התעקשתי להשאר ישנוני, וב-05:30 לערך נרדמתי שוב, עד שהתעוררתי יחסית רענן ב-06:45 (בגלל רעש, אלא מה…).
מקלחת חמה וטובה, ארוחת בוקר טעימה, ויאללה, הוואנה here I come!!!

טיפים:
1. הקאסה של מריה אלנה היא הקאסה הכי טובה שישנתי בה בקובה: החדר, המיטה, ארוחת הבוקר ועוד. מצרף לינק להמלצה שלי באתר ״למטייל״, על הקאסה שלה.

פרולוג: אסע לסנטיאגו

הכל התחיל לפני כמה שנים, כשלמדתי אצל פליקס לופה, קורס צילום רחוב. בסוף הקורס הוא אמר: "אני מוציא טיול צילום רחוב בקובה בסוף הקורס. מי שרוצה, זו הזדמנות מצויינת". וזהו. לא היה צריך הרבה יותר מזה בשביל שאדלק על הרעיון. בזמנו לא יכולתי לנסוע, אבל הוירוס התחיל לקנן.

בשנה האחרונה יש התקרבות משמעותית בין ארה"ב ובין קובה (עד כדי פתיחה מחדש של שגרירויות, וניהול מגעים לנורמליזציה של היחסים). ברגע שקראתי את הידיעות האלו, אמרתי לעצמי (ולכפרה שלי) – "או עכשיו, או אף פעם לא", זה הזמן לנסוע לקובה לפני שהיא משתנה ומאבדת את הצביון שלה.

לא רציתי לנסוע במסגרת טיול מאורגן (יקר, מסלול שלא מושך בעיניי, מבקרים בערים רבות ומבלים הרבה זמן באוטובוס במקום לצלם ומעל לכל – אני שונא לצלם בקבוצה. שונא את זה שיש מטווח מצלמות מול אותו האובייקט, כשההבדל היחידי בין התמונות המתקבלות, הוא זווית הצילום), ומצד שני – זה לא כזה פשוט למצוא מישהו שירצה להצטרף לטיול עם מאפיינים כמו שרציתי (ספויילר: לא מצאתי).
אחרי שהבנתי שאם אני רוצה לנסוע השנה, וכנראה זה יהיה לבד, התחלתי לקרוא באינטרנט ולברר עם אנשים שכבר טיילו בקובה (חלקם אפילו לבד), מה אופי המקום, לשמוע על חוויות שלהם, בשביל לנסות ולהבין את הראש של קובה. האנשים שדיברתי איתם ציירו לי תמונה לא קלה, וזה גרם לי לחששות.  התבשלתי הרבה זמן עם עצמי, אם אני באמת מוכן לנסיעה כזו, לארץ רחוקה, קומוניסטית, דיקטטורית, לא קלה, לבד. בשלב מסויים שקלתי אפילו לוותר, ולהחליף את קובה ביעד אחר, אבל הוירוס התפרץ, והאפשרות היחידה שבאה בחשבון, הייתה לנסוע (ספויילר: כפי שאתם כבר בטח מבינים, בסוף באמת נסעתי :)).
אופי הטיול (טיול צילום, לבד) חייב אותי להתכונן לטווח רחב של מיקרים אפשריים, הקשורים לצילום, לציוד הדרוש, להתנהלות במקום, לביטוח רפואי על כל מרכיביו, ועוד ועוד ועוד. עומס גדול של פרטים ומשימות. הדרך שלי לנהל את ההכנה ולא לטבוע, הייתה הכנת רשימה מפורטת של ציוד דרוש ומטלות לביצוע, ולאט לאט לבצע סעיף סעיף.
בשעה טובה ומוצלחת ההכנות והאריזה הסתיימו 15 דקות אחרי הזמן בו תכננתי לצאת לשדה התעופה. אני מוכן לטיול של שבועיים בקובה.

 

(את הרשומה הזו אני מפרסם, כשאני נמצא בשארל דה גול, בהמתנה לטיסה חזרה ארצה)

מלחמת מים בתל אביב (גרסת 2013)

(1)

ללא כותרתכמדי שנה, ביום שישי הראשון של חודש יולי, נערכה בתל אביב מלחמת מים. כמו לפני שנתיים (מה, כבר / רק שנתיים? הייתי בטוח שיותר זמן עבר מאז…), גם השנה הלכתי לצלם שם (רשמים מהפעם הקודמת אפשר לקרוא כאן). ובכן, אתם יכולים להיות בטוחים – היה שם רטוב :- )))

(2)

ללא כותרתגם השנה הגיעו המוני אנשים (אולי אפילו יותר מהפעם הקודמת שהייתי).

(3)

ללא כותרת

היו מלחמות מאורגנות יותר

(4)

ללא כותרת

או פחות

(5)

ללא כותרתהמצלמה שקניתי (אמורה להיות) אטומה למים, מה שאיפשר לי להיות קרוב אל המצולמים. ממש קרוב. ממש ממש קרוב. וממש ממש ממש רטוב…. לא משנה כמה שניסיתי להיות עירני לסביבה ולהתחמק מטיפות המים שעפו באוויר, עדיין הצליחו להפתיע אותי – לפעמים אני הייתי המטרה העיקרית של אחד / אחת המשתתפים / המשתתפות, ובשאר הזמן ספגתי מים כתוצאה מ"נזק סביבתי". יצאתי משם רטוב עד לשד עצמותיי. היה כיף!!!!!!!!!!
והמצלמה? עדיין מצלמת, אז אני מניח שהכל בסדר (מה גם שעטפתי אותה ככל האפשר בניילון נצמד, במטרה להגן עליה מפני נחשולי המים) 🙂

(6)
ללא כותרתכמובן שאפשר היה למצוא שם בחורים מסוקסים חסרי חולצה, בחורות עם חולצה (לא פעם לבנה…) וביקיני מתחת (או רק עם ביקיני). היה מאוד משמח מהבחינה הזו 😉

(7)

ללא כותרתרגע של מנוחה של כמה חברות טובות?

(8)

ללא כותרתלא בטוח…

(9)
ללא כותרת

לאט לאט רחבת העירייה התרוקנה ממשתתפים. אפשר היה לראות אותם מתרחקים מהמקום שמחים, רטובים לחלוטין ולא פעם רועדים מקור.
ככל שהרחבה התרוקנה, היה אפשר להתמקד יותר ויותר בצילום ולא לחשוש מנחשול מים תועה. מן הסתם, התמונות קיבלו אופי שונה – פחות מלחמת המונים, יותר אירועים נקודתיים.

(10)

ללא כותרתבסוף כולם הלכו הבייתה, וזה היה תורם של עובדי הניקיון להסתער על הרחבה.

עד לשנה הבאה…

נפרדנו כך…

נפרדנו כך, היתה דממה
לא היה כבר מה לומר
הרחוב רגש, הרחוב המה
כמו לא היה דבר

כל זאת היה אתמול
ונדמה שחלפה לה שנה
ברגעי חלום גדול
נשארה רק מנגינה

(נפרדנו כך / סמדר שיר)

להמשיך לקרוא

מסיבת פורים בתל אביב

* הודעה מנהלתית: הבנתי שלחלק מהקוראים יש בעייה להשאיר תגובה. בעיקרון מנגנון התגובות פתוח גם מי שלא מנוי (למרות שזה קל וחינמי להיות מנוי, ואפילו מקבלים חיווי על קבלת תגובות לתגובות). למרות זאת, מי שנתקל בבעיות, יכול להשאיר תגובה ברשומה שפירסמתי בבלוג שלי בתפוז – פתחתי אותו לתגובות באופן חריג.

בשנה שעברה צילמתי בבני ברק, ואילו השנה הלכתי לצלם ביום שישי האחרון, את מסיבת הפורים שעיריית תל אביב ארגנה ברחבת מוזיאון תל אביב. היה חם ומגניב!!!! 🙂
קניתי מצלמה חדשה לא מזמן, אחרי שנמאס לי להסתובב עם המצלמה הגדולה והכבדה שלי (ואני יודע שהכל יחסי). למי שמתעניין, קניתי מצלמת מירורלס של אולימפוס (כאן אפשר לקרוא כתבה מעשירה ומקיפה על מצלמות חסרות מראה), ומסיבת הפורים ההמונית הזו, הייתה הזדמנות מצויינת בשבילי להכיר אותה.
הגעתי יחסית מוקדם (בסביבות 12:20). בשעה הזו, למרות שכבר הייתה נוכחות מרשימה של אנשים, עדיין היה אפשר להסתובב בלי בעיות דוחק. זה איפשר לי לעשות סיבוב להכרת השטח בקלות ובמהירות. כיוון שלא מצאתי מוקדי עניין מרכזיים (אלא אם כן מחשיבים את דוכני המזון והבירה כמוקד עניין…)

התחלתי להסתובב ולחפש אירועים קטנים – גדולים. לקח קצת זמן, אבל בסופו של דבר נכנסתי לאווירה. היה כיף.  🙂
תנאי התאורה (עננות משתנה ו/או אור שמש ישיר) היו מאתגרים (זה קצת שיגע אותי, גם בגלל המצלמה החדשה), אבל הסתדרתי בסוף 🙂

אז מה היה לנו?
תחפושות מגניבות (והשנה ראיתי הרבה תחפושות מושקעות).

(1)

להמשיך לקרוא

Riding to nowhere

אזור התחנה המרכזית, תל אביב, פברואר 2012.

שוב לילה, שוב אני יוצא לצלם במסגרת פרוייקט הצילום שלי. בערב הזה, צילמתי בשני אזורים שונים בתל אביב – אזור גן מאיר (ליד דיזינגוף סנטר) ואת בית האוניה, ליד התחנה המרכזית. ההבדלים בין שני האזורים מדהימים: הריח באוויר, כמות האור ברחובות, מידת הטיפוח של האזור, וההרגשה הכללית שכל אזור משרה על המבקרים בו.
מסביבה יחסית מטופחת, המכילה עצים עברתי לסביבה שלבושה העיקרי הוא בטון, חלודה וזוהמה. תילי תילים של מילים נכתבו על ההבדלים / על אזור התחנה המרכזית, ובכל זאת, זה מכה בעוצמה בכל פעם מחדש.

ישראל האחרת, החצר האחורית של תל אביב, 2012.

 

* העליתי היום את הרשומה הזו גם בבלוג שלי בתפוז. למי שמנוי על שני הבלוגים – אני אתחזק את שני הבלוגים במקביל, כי עוד לא החלטתי מי מהם יהיה העיקרי.

פעילי לילה, יומן מסע: שדרות רוטשילד (חלק ב')

מי שפספס, יכול לקרוא את חלקו הראשון של הפוסט כאן.

(1)

אחד הדברים שספגתי שוב ושוב בקורס, זה שכדאי מאוד להתקרב לאנשים ולדמויות שמופיעים בתמונות. זה לא היה חדש לי (כפי שאפשר לקרוא כאן), ולכן החלטתי, שלמרות שקשה לי מאוד לפתוח בשיחה עם אנשים זרים, שלמרות שאני עכבר מחשבים ממוצע (ז"א, שקל לי הרבה יותר לנהל תקשורת / דיאלוג עם אנשים באמצעות עכבר ומקלדת), אני מתחיל לשנות את הגישה, וכן ליצור קשר כלשהו עם אנשים ברחוב.
למה זה טוב? מכמה סיבות:
1. זה מאפשר להתקרב פיזית אל המצולמים. כיוון שאני מצלם עם עדשה בעלת אורך מוקד קצר (כמו שפירטתי בפוסט הראשון), ככל שאתקרב אל המצולמים, כך הם יהיו גדולים בתמונה.

(2)

2. זה מאפשר קירבה ריגשית עם המצולמים. הקירבה הריגשית עוזרת למצולמים להרגיש בנוח במחיצת הצלם ולא להתרגש מנוכחות המצלמה, ועם הזמן, לשכוח מקיומה. הדבר הכי טוב שיכול לקרות לצלם, זה שהמצולם שלו, ישכח מקיומה של המצלמה ויתנהג בטבעיות מוחלטת בנוכחותה. בנוסף, זה מאפשר לי להרגע, לא להרגיש שאני "גונב" תמונה בהחבא, ובעצם להשקיע את האנרגיה שלי בצילום, ולא בעשיית קולות של שטיח במרחב הציבורי. במאמר מוסגר אני רוצה לציין, שלמרות שאני מאוד אוהב לצלם ברחוב, בחודשים האחרונים התחלתי לפתח חשש מהתגובות של האנשים ברחוב אותם אני מצלם. זה לא שקיבלתי תגובות שליליות (לרוב האנשים זה לא ממש אכפת להיות מצולמים, ואלו שלא רוצים להצטלם מבקשים את זה בד"כ בצורה לא מאיימת, גם אם לא הכי נעימה שבעולם), אלא זה יותר החשש מכניסה לעימותים מיותרים עם אנשים בעלי דם חם (אני מודה שקשה לי לשתוק או להשאר אדיש כשמישהו כזה מתחיל לעשות רעש וצלצולים, ולכן אני עלול להכנס לפינות שיהיה לי מאוד קשה לצאת מהן. אני יודע שאני צריך לעבוד על עצמי ולשנות את זה. הקורס הנוכחי רק עוזר לתהליך להתרחש :)).
אז מה קרה בפועל? לא פעם ולא פעמיים הייתה התחלה של שיחה, התחלה של אינטראקציה כלשהי, עם אנשים שונים שפגשתי במהלך הסיור. אמנם זה לא התפתח לכדי שיחה ארוכה / מעמיקה (אני מתאר לעצמי שגם זה יגיע. פשוט לא רציתי להקדיש לזה זמן במוצ"ש, אלא העדפתי לצלם), אבל עצם זה שזה קרה, מעודד, מה גם, שכפי שציינתי, זה קרה מספר פעמים (רוצה לומר – זה לא קרה פעם אחת בצורה מקרית). נכון, יכול להיות שזה נראה מוזר שאני מתלהב ממשהו שהוא בסיסי / פשוט לביצוע עבור אחרים (ז"א, להתחיל לדבר עם זרים רחוב), אבל מבחינתי זה בדיוק ההיפך הגמור :).

(3)

בפוסט הראשון פירטתי אודות אחת ההחלטות שהייתי צריך לקבל – האם לצלם בצבע או בש/ל. החלטה סופית טרם נפלה, אבל עושה רושם שהכיוון הוא לצלם בצבע. החיים צבעוניים, ואני לא רואה שום סיבה שהתמונות לא יהיו צבעוניות גם הן, בוודאי כשהכל מסביב חשוך, ויש הרבה פחות צבעים.

(4)

(5)

לקחים לפעם הבאה: למען האמת, אין לי כ"כ. יישמתי / המשכתי ליישם את מה שכתבתי בפוסט הראשון, ובינתיים זה מצליח ואין לי הארות נוספות.

פעילי לילה, יומן מסע: שדרות רוטשילד (חלק א')

(1)

אז כפי שאתם כבר יודעים, אני עושה קורס צילום דוקומנטרי. בסוף הקורס אנחנו צריכים להגיש פרוייקט גמר, בהתבסס על הידע שצברנו במהלך הקורס. פרוייקט גמר בקורס צילום משמעו תמונות, תמונות משמען לצאת לצלם. לצאת לצלם… לצאת לצלם משמעו לאסוף כוחות, למרות עייפות גדולה, להזיז את התחת מהספה, לצאת מהבית החם והנעים, לוותר על ערב שקט עם הכפרה שלי, לוותר על שעות אחרונות של מנוחת השבת שלי, וכל זאת בשביל "הזכות" לקפוא מקור, שהאף יטפטף בחופשיות כאילו היה ברז ששכחו לסגור ולהיות עייף כמו כלב, כ"כ עייף, שהייתי פשוט מסוגל לשבת על ספסל ולהרדם. בקיצור, אתם בטח כבר יכולים להבין, שנהניתי מאוד (בלי מרכאות ובלי ציניות, באמת נהניתי :)) באותו הערב (עברו מאותו מוצ"ש שבועיים וחצי, ועדיין כיף ושמח לי שיצאתי לצלם :)).
איך זה מסתדר? "ראיתי". הראש שלי היה שקט, ללא מחשבות טורדניות, וכשהראש שלי שקט, אני "רואה". מסתבר שאני מאותם האנשים, שצריכים שקט ושלווה בשביל ליצור.

(2)

כיוון שעוד לא התמקדתי בתת-נושא מסויים בשביל הפרוייקט (וזאת למרות שהשקעתי זמן ומחשבה לאן אני רוצה לקחת אותו), החלטתי שבינתיים אני זורם עם מה שבא לי לראש. המחשבה הראשונית הייתה לצלם בכיכר דיזינגוף, אבל בסוף היעד שנבחר היה שדרות רוטשילד, כשהכוונה שלי היא לצלם אירועים יומיומיים שמאפיינים את תל אביב. הסיבה שבחרתי את האתרים האלו הייתה, שיש בהם הרבה אור. זה אחד הלקחים שהפקתי אחרי הסיור הקודם, בשדרות אבן גבירול. אמנם אפשר להעלות ISO במצלמה שלי עד לאזור ה-1000 / 1250 והרעש הדיגיטלי עדיין יהיה נסבל, אבל זה בא על חשבון איכות התמונה (מבחינת חדות וצבעוניות). לכן צריך אור, וכל המרבה הרי זה משובח.

(3)

חלק מהתמונות צולמו בשדרות רוטשילד וחלקן ברחבה של תיאטרון "הבימה". כשהגעתי לתיאטרון "הבימה", כל הגיאומטריה של המבנה וסביבתו קפצה לי לעין (כמו שקרה לי כאן, אם כי לא באותה העוצמה). התחלתי לצלם כשאני מנסה לשלב את האנשים עם כל הקווים והצורות של הרחבה (כאן זה המקום לציין, שבעקבות שתי התמונות שהעליתי בפוסט הקודם, החלטתי שבכל תמונה שאצלם תהיה צורה גיאומטרית בולטת זו או אחרת, אם זה ריבועים או קווים על הרצפה, מעין סימן היכר או מאפיין של הסדרה (אני יודע שבכל סיטואציה יש צורות גיאומטריות כאלו או אחרות, הכוונה שלי היא לדפוס כזה או אחר שממש יבלוט החוצה, שיהיה מורגש מאוד).
מהבחינה הזו, אני יכול לסמן 'וי' על התמונות שצולמו, אבל כשהסתכלתי על התמונות שצולמו ברחבה של תיאטרון "הבימה" יום – יומיים אחרי הצילום, זה הרגיש לי כאילו התמונות קרות ומרוחקות, כאילו חסרה "נשמה" לתמונות, כאילו חסר להן "סיפור" ושהדגש על ענייני הגיאומטריה גדול מדי. אולי זה מרגיש לי ככה כיוון שיש מרחק פיזי גדול ביני ובין המצולמים, שהמצולמים תופסים רק חלק קטן מהתמונה. מצד שני, העניין הזה לא שונה מדי מהתמונות שהעליתי בפוסט הקודם, אז אני כבר לא יודע. אולי זה ה-white balance שמשווה לתמונה אווירה "קרה" (כי הצבעים "קרים")? לא יודע. :-/
(לפוסט הזה העליתי רק את הטובות ביותר מבחינתי, כך שהן לא מעידות על הכלל, למרות שאני בטוח שגם מהן אפשר להבין למה אני מתכוון).

(4)

ויהיה גם חלק ב'.
🙂

פעילי לילה, יומן מסע: ההתחלה

לפני מספר שבועות התחלתי קורס צילום דוקומנטרי. במסגרת הקורס, כחלק מהלימוד, אנחנו עובדים על פרוייקט אישי. הנושא שבחרתי הוא "פעילי לילה" (ותודה לר' על הרעיון). למה דווקא "פעילי לילה"? טוב, זה מאוד פשוט – אלו השעות הפנויות שיש לי להסתובב ולצלם באמצע השבוע… 😀
כמובן שבחרתי בתל אביב כאתר הצילום. אם ישנה עיר שאינה הולכת לישון, ותמיד קורה בה משהו, הרי זו תל אביב.

לפני יומיים נסעתי ישירות לתל אביב אחרי העבודה. אמנם לפני כן הייתי אמור לשבת עם עצמי ולחשוב מה אני רוצה למצוא, מה אני מצפה למצוא (זה לא בהכרח אותו הדבר), להכין רשימה, לדמיין לעצמי כבר סיטואציות / תמונות בראשי, אותן אצלם במהלך העבודה. בקיצור – לעבוד מסודר, עם תכנון מראש.
לא עשיתי את זה. לא היה לי זמן, ולפעמים אני דווקא מעדיף קודם לצאת פעם אחת לצלם, למשש את הדופק ורק אז לשבת ולעשות עבודת חשיבה מסודרת.
כיוון שהרבה מאוד זמן לא יצאתי לצלם (אני חושב שמאז הקיץ), רציתי להתחיל באזור שיאפשר לי השקה רכה, אז בחרתי את רחוב אבן גבירול, מהלונדון מיניסטור ועד בניין העירייה, כולל גיחה קצרה לרחבת בניין הקאמרי.
היה קצת קר, אבל נערכתי לזה מראש (עם לבוש שלא היה מבייש מטפסים אלפיניים… :-P). בסופו של דבר, דווקא הקור העיר אותי (כמו תמיד :)).
יחסית היו הרבה אנשים ברחוב (שזה מצויין מבחינתי). הרבה צעירים, הרבה מאוד רוכבי אופניים. אני חושב שמעולם לא ראיתי כל כך הרבה רוכבי אופניים בתל אביב. אולי זה היה בגלל שצילמתי ברחוב אבן גבירול, שיש לו "תשתיות" לטובת רוכבי האופניים.
לא צילמתי הרבה. השתדלתי ללכת ולספוג את האווירה, להסתכל, לחפש סיטואציות מעניינות. אני חושב שצילמתי אולי 2-3-4 תמונות ראויות.

אם יש משהו שאפיין את הסיור הזה, מבחינת החוויה האישית שלי, זו הרגשת עייפות עצומה, שהתפוגגה לה לאט אט. למרבה הצער, הרגשת העייפות הביאה איתה גם הרגשת ריחוק ריגשי. חוסר יכולת לחוות רגשות כלשהם, חוסר יכולת "לחוש" את הרחוב (לשמחתי, הריחוק הלך והפשיר ככל שהעייפות התפוגגה לה). תוסיפו לכך גם את העובדה לא בדיוק הייתי סגור מה אני רוצה לצלם / מה באתי לצלם (ע"ע לממש את הדופק. ולא, מסתבר שלא תמיד זה עוזר) ולכן קצת "התברברתי", עד שהגעתי למצב, בו התחלתי לשאול את עצמי מה אני עושה פה בכלל. דקה לפני שהגעתי לשאלה הרת גורל אחרת (שהתשובה עליה היא כמובן 42), נזכרתי בכמה נקודות מיקוד שציינתי לעצמי בשלב מוקדם יותר (בכל זאת חשבתי על משהו בזמן ההחלטה על נושא הפרוייקט), ודברים התחילו להתחבר לי. אין ספק, שזה יהיה אנדרסטייטמנט לומר, שלא ציפיתי להתחלה כזו…

בקשר לצילום – כחלק מעבודת החשיבה על הפרוייקט, הייתי צריך להחליט מספר החלטות, שכמה מהן כבר קיבלתי (פחות או יותר):
1. האם לצלם בשחור-לבן או בצבע? בצבע. אמנם צילום בשחור-לבן דווקא מתאים מאוד לצילום בלילה (אין הרבה מקורות אור בלילה, מה שמאלץ את הצלם להעלות את ה-ISO [אין מצב שאשתמש בפלאש]. העלאת ISO גורמת לרעש דיגיטלי [פרטים נוספים על ISO ורעש דיגיטלי אפשר למצוא כאן]. צילום בשחור-לבן מטשטש את הבעייה ומעניק לתמונה נופך מיוחד), אבל לפעמים התאורה הסביבתית גורמת לתמונות לקבל צבעים מיוחדים, ובכלל, אני מעדיף צילום בצבע. אולי בפעם הבאה שאצא לצלם, אצלם בשחור-לבן ורק אז אחליט סופית. אגב, זו הסיבה שיש שתי גרסאות לכל תמונה – בצבע ובשחור-לבן.
שאלת משנה שבמידה זו או אחרת תקבל מענה אחרי שתהיה לי תשובה לשאלה הראשונה, היא גם איזה ISO לקבוע. בערכי ISO של 800 / 1000 / 1250 כמות הרעש הדיגיטלי שתתקבל, תהיה נמוכה יותר, מאשר ערכים של 1600 ומעלה (למרות שזה מאוד תלוי בתאורה, כמו שכבר הבנתי כאן). אני לא מפחד מרעש דיגיטלי, אבל צריכה להיות סיבה טובה לכך שיהיה (השאיפה שלי היא, שכמות הרעש תהיה נמוכה ככל האפשר).

2. באיזו עדשה לצלם? כאן השאלה יותר פשוטה מבחינתי. יש לי רק שתי עדשות שיכולות להתאים למה שאני צריך: 18-105 f/3.5-5.6 (האות f מציינת את גודל מִפתח הצמצם) ו-24 f/2.8. העדשה הראשונה נותנת לי גמישות מבחינת אורכי מוקד, אבל צמצם סגור יותר (מה שאומר – פחות אור ייכנס לעדשה, ובצילום לילה זה קריטי), ובנוסף, היא מפקסת לאט יותר (ובצורה משמעותית) מעדשת ה-24 מ"מ. מצד שני, לפעמים צריך את הגמישות של אורך מוקד משתנה.
בסופו של דבר החלטתי שאני משתמש אך ורק בעדשת ה-24 מ"מ, למרות שאני לוקח איתי גם את ה-18-105 מ"מ ליתר ביטחון.

3. איזה קובץ לייצר (RAW או JPEG)? פירטתי על זה בעבר כאן, ולכן רק אציין, שאני משלב RAW ו-JPEG ביחד (וזוכר לקחת איתי כרטיס זכרון נוסף :-P).

* טיפ קטן לסיום – למצלמות קשה להתפקס במקומות חשוכים. ע"מ להקל עליהן, התקינו בהן מעין פנס קטן שתפקידו להאיר את הסביבה הקרובה. ובכן, בצילומי רחוב בשעות הלילה כדאי מאוד לכבות את הפנס הזה (אפשר לעשות את זה באחד מתפריטי המצלמה). זה מסגיר את הצלם ואת העובדה שהוא מצלם (ודי לחכימא ברמיזא).

יאללה, נשתמע.
🙂