טיול צילום בקובה: הוואנה

לקריאת כל הרשומות על קובה מההתחלה.

כשירדתי מהמונית לא הייתי בטוח אם הנהג הביא אותי לכתובת הנכונה. זו הייתה אמורה להיות אחת השכונות הטובות בהוואנה, וזה לא נראה ככה. הבתים נראו ישנים ומוזנחים. נזכרתי שזו בכל זאת קובה, וממילא לא היה לי מקום אחר להיות בו או כוח להתחיל להסתובב ולחפש מקום אחר (בכל זאת הייתי אחרי מסע מתיש של כ-27 שעות עם שינה מועטה ומחורבנת, ואוכל מטוסים). החלטתי לעלות לקאסה של מריה אלנה, וטוב שעשיתי כך.
בכניסה לבניין היה תלוי על הקיר דף עם למינציה, כתוב בעברית: "הקאסה של מריה אלנה נמצאת בקומה 3 דירה 5". כבר הרגשתי בבית. את הדלת פתחה אשה מבוגרת, לבבית ונחמדה מאוד. היא הראתה לי את החדר, ולאחר ששמתי בו את התיקים שלי, נתנה לי לשתות מיץ מנגו, הראתה לי את הבית המטופח והמושקע שלה, שרטטה לי מפה של המקומות הרלבנטיים בסביבה (מסעדות וכו') וצירפה גם מדריכי טיולים כתובים בעברית. אירופה (או יותר נכון – קובה ;-)). מסתבר שהרבה ישראלים ישנים אצלה.

אחרי מקלחת קצרה עם מים חמים נכנסתי למיטה הקופצנית והנוחה וקרסתי לישון בשעה 19:30. היו לי תוכניות לישון 10-12 שעות, אבל כבר בשעה 03:30, אחרי 8 שעות שינה רצופות, התעוררתי. למרבה הצער, כמה שלא ניסיתי להרדם חזרה, לא הצלחתי. ב-06:00 הדלקתי את הלפטופ שלקחתי איתי, והתחלתי לכתוב.

בשעה 08:30 התיישבתי לאכול ארוחת בוקר, ולהפתעתי גיליתי על השולחן, אריזה של קפה טורקי עלית ותיונים של ויסוצקי.
ארוחת הבוקר הייתה טעימה מאוד, ולאחריה, למרות העייפות, החלטתי לצאת לטייל קצת בסביבה, גם בשביל לחפש דאודורנט, וגם בשביל לעשות היכרות ראשונה עם הוואנה.
לאחר טיול קצר הבנתי שאני מותש וחזרתי לחדר. ניסיתי להרדם, אבל לא הצלחתי. רק אחרי כמה שעות טובות הצלחתי להרדם, וישנתי כשעתיים. כשהתעוררתי, הרגשתי רע, אבל ממש רע. הייתי בקריסה מוחלטת. פשוט התפרקתי. הייתי תשוש, וקצת צמא (לא הרגשתי רעב, למרות שלא אכלתי יותר מדי). מסתבר שהמסע לקובה, יחד עם הלחץ, העייפות והאטרף של התקופה האחרונה התישו אותי הרבה יותר משחשבתי, הרבה יותר ממה שאותת לי הגוף שלי.
אחרי כמה שיחות טלפון עם הכפרה שלי, החלטתי ללכת לאכול במסעדה קרובה. הארוחה אוששה אותי, ולאחריה הרגשתי יותר טוב.
כמעט ונרדמתי בסביבות השעה 19:30, אבל נלחמתי בשינה, והצלחתי להחזיק מעמד עד 23:30. זה כמובן לא הפריע לי להתעורר כמה פעמים בלילה בגלל מוסיקה שניגן רדיו שהושאר דלוק ורעש סביבתי אחר. גם בלילה הזה התעוררתי בשעה 03:30, אבל הפעם בגלל עוברי אורח, שהרעישו מאוד ברחוב. התעקשתי להשאר ישנוני, וב-05:30 לערך נרדמתי שוב, עד שהתעוררתי יחסית רענן ב-06:45 (בגלל רעש, אלא מה…).
מקלחת חמה וטובה, ארוחת בוקר טעימה, ויאללה, הוואנה here I come!!!

טיפים:
1. הקאסה של מריה אלנה היא הקאסה הכי טובה שישנתי בה בקובה: החדר, המיטה, ארוחת הבוקר ועוד. מצרף לינק להמלצה שלי באתר ״למטייל״, על הקאסה שלה.

פרולוג: אסע לסנטיאגו

הכל התחיל לפני כמה שנים, כשלמדתי אצל פליקס לופה, קורס צילום רחוב. בסוף הקורס הוא אמר: "אני מוציא טיול צילום רחוב בקובה בסוף הקורס. מי שרוצה, זו הזדמנות מצויינת". וזהו. לא היה צריך הרבה יותר מזה בשביל שאדלק על הרעיון. בזמנו לא יכולתי לנסוע, אבל הוירוס התחיל לקנן.

בשנה האחרונה יש התקרבות משמעותית בין ארה"ב ובין קובה (עד כדי פתיחה מחדש של שגרירויות, וניהול מגעים לנורמליזציה של היחסים). ברגע שקראתי את הידיעות האלו, אמרתי לעצמי (ולכפרה שלי) – "או עכשיו, או אף פעם לא", זה הזמן לנסוע לקובה לפני שהיא משתנה ומאבדת את הצביון שלה.

לא רציתי לנסוע במסגרת טיול מאורגן (יקר, מסלול שלא מושך בעיניי, מבקרים בערים רבות ומבלים הרבה זמן באוטובוס במקום לצלם ומעל לכל – אני שונא לצלם בקבוצה. שונא את זה שיש מטווח מצלמות מול אותו האובייקט, כשההבדל היחידי בין התמונות המתקבלות, הוא זווית הצילום), ומצד שני – זה לא כזה פשוט למצוא מישהו שירצה להצטרף לטיול עם מאפיינים כמו שרציתי (ספויילר: לא מצאתי).
אחרי שהבנתי שאם אני רוצה לנסוע השנה, וכנראה זה יהיה לבד, התחלתי לקרוא באינטרנט ולברר עם אנשים שכבר טיילו בקובה (חלקם אפילו לבד), מה אופי המקום, לשמוע על חוויות שלהם, בשביל לנסות ולהבין את הראש של קובה. האנשים שדיברתי איתם ציירו לי תמונה לא קלה, וזה גרם לי לחששות.  התבשלתי הרבה זמן עם עצמי, אם אני באמת מוכן לנסיעה כזו, לארץ רחוקה, קומוניסטית, דיקטטורית, לא קלה, לבד. בשלב מסויים שקלתי אפילו לוותר, ולהחליף את קובה ביעד אחר, אבל הוירוס התפרץ, והאפשרות היחידה שבאה בחשבון, הייתה לנסוע (ספויילר: כפי שאתם כבר בטח מבינים, בסוף באמת נסעתי :)).
אופי הטיול (טיול צילום, לבד) חייב אותי להתכונן לטווח רחב של מיקרים אפשריים, הקשורים לצילום, לציוד הדרוש, להתנהלות במקום, לביטוח רפואי על כל מרכיביו, ועוד ועוד ועוד. עומס גדול של פרטים ומשימות. הדרך שלי לנהל את ההכנה ולא לטבוע, הייתה הכנת רשימה מפורטת של ציוד דרוש ומטלות לביצוע, ולאט לאט לבצע סעיף סעיף.
בשעה טובה ומוצלחת ההכנות והאריזה הסתיימו 15 דקות אחרי הזמן בו תכננתי לצאת לשדה התעופה. אני מוכן לטיול של שבועיים בקובה.

 

(את הרשומה הזו אני מפרסם, כשאני נמצא בשארל דה גול, בהמתנה לטיסה חזרה ארצה)

מלחמת מים בתל אביב (גרסת 2013)

(1)

ללא כותרתכמדי שנה, ביום שישי הראשון של חודש יולי, נערכה בתל אביב מלחמת מים. כמו לפני שנתיים (מה, כבר / רק שנתיים? הייתי בטוח שיותר זמן עבר מאז…), גם השנה הלכתי לצלם שם (רשמים מהפעם הקודמת אפשר לקרוא כאן). ובכן, אתם יכולים להיות בטוחים – היה שם רטוב :- )))

(2)

ללא כותרתגם השנה הגיעו המוני אנשים (אולי אפילו יותר מהפעם הקודמת שהייתי).

(3)

ללא כותרת

היו מלחמות מאורגנות יותר

(4)

ללא כותרת

או פחות

(5)

ללא כותרתהמצלמה שקניתי (אמורה להיות) אטומה למים, מה שאיפשר לי להיות קרוב אל המצולמים. ממש קרוב. ממש ממש קרוב. וממש ממש ממש רטוב…. לא משנה כמה שניסיתי להיות עירני לסביבה ולהתחמק מטיפות המים שעפו באוויר, עדיין הצליחו להפתיע אותי – לפעמים אני הייתי המטרה העיקרית של אחד / אחת המשתתפים / המשתתפות, ובשאר הזמן ספגתי מים כתוצאה מ"נזק סביבתי". יצאתי משם רטוב עד לשד עצמותיי. היה כיף!!!!!!!!!!
והמצלמה? עדיין מצלמת, אז אני מניח שהכל בסדר (מה גם שעטפתי אותה ככל האפשר בניילון נצמד, במטרה להגן עליה מפני נחשולי המים) 🙂

(6)
ללא כותרתכמובן שאפשר היה למצוא שם בחורים מסוקסים חסרי חולצה, בחורות עם חולצה (לא פעם לבנה…) וביקיני מתחת (או רק עם ביקיני). היה מאוד משמח מהבחינה הזו 😉

(7)

ללא כותרתרגע של מנוחה של כמה חברות טובות?

(8)

ללא כותרתלא בטוח…

(9)
ללא כותרת

לאט לאט רחבת העירייה התרוקנה ממשתתפים. אפשר היה לראות אותם מתרחקים מהמקום שמחים, רטובים לחלוטין ולא פעם רועדים מקור.
ככל שהרחבה התרוקנה, היה אפשר להתמקד יותר ויותר בצילום ולא לחשוש מנחשול מים תועה. מן הסתם, התמונות קיבלו אופי שונה – פחות מלחמת המונים, יותר אירועים נקודתיים.

(10)

ללא כותרתבסוף כולם הלכו הבייתה, וזה היה תורם של עובדי הניקיון להסתער על הרחבה.

עד לשנה הבאה…

נפרדנו כך…

נפרדנו כך, היתה דממה
לא היה כבר מה לומר
הרחוב רגש, הרחוב המה
כמו לא היה דבר

כל זאת היה אתמול
ונדמה שחלפה לה שנה
ברגעי חלום גדול
נשארה רק מנגינה

(נפרדנו כך / סמדר שיר)

להמשיך לקרוא

מסיבת פורים בתל אביב

* הודעה מנהלתית: הבנתי שלחלק מהקוראים יש בעייה להשאיר תגובה. בעיקרון מנגנון התגובות פתוח גם מי שלא מנוי (למרות שזה קל וחינמי להיות מנוי, ואפילו מקבלים חיווי על קבלת תגובות לתגובות). למרות זאת, מי שנתקל בבעיות, יכול להשאיר תגובה ברשומה שפירסמתי בבלוג שלי בתפוז – פתחתי אותו לתגובות באופן חריג.

בשנה שעברה צילמתי בבני ברק, ואילו השנה הלכתי לצלם ביום שישי האחרון, את מסיבת הפורים שעיריית תל אביב ארגנה ברחבת מוזיאון תל אביב. היה חם ומגניב!!!! 🙂
קניתי מצלמה חדשה לא מזמן, אחרי שנמאס לי להסתובב עם המצלמה הגדולה והכבדה שלי (ואני יודע שהכל יחסי). למי שמתעניין, קניתי מצלמת מירורלס של אולימפוס (כאן אפשר לקרוא כתבה מעשירה ומקיפה על מצלמות חסרות מראה), ומסיבת הפורים ההמונית הזו, הייתה הזדמנות מצויינת בשבילי להכיר אותה.
הגעתי יחסית מוקדם (בסביבות 12:20). בשעה הזו, למרות שכבר הייתה נוכחות מרשימה של אנשים, עדיין היה אפשר להסתובב בלי בעיות דוחק. זה איפשר לי לעשות סיבוב להכרת השטח בקלות ובמהירות. כיוון שלא מצאתי מוקדי עניין מרכזיים (אלא אם כן מחשיבים את דוכני המזון והבירה כמוקד עניין…)

התחלתי להסתובב ולחפש אירועים קטנים – גדולים. לקח קצת זמן, אבל בסופו של דבר נכנסתי לאווירה. היה כיף.  🙂
תנאי התאורה (עננות משתנה ו/או אור שמש ישיר) היו מאתגרים (זה קצת שיגע אותי, גם בגלל המצלמה החדשה), אבל הסתדרתי בסוף 🙂

אז מה היה לנו?
תחפושות מגניבות (והשנה ראיתי הרבה תחפושות מושקעות).

(1)

להמשיך לקרוא

Riding to nowhere

אזור התחנה המרכזית, תל אביב, פברואר 2012.

שוב לילה, שוב אני יוצא לצלם במסגרת פרוייקט הצילום שלי. בערב הזה, צילמתי בשני אזורים שונים בתל אביב – אזור גן מאיר (ליד דיזינגוף סנטר) ואת בית האוניה, ליד התחנה המרכזית. ההבדלים בין שני האזורים מדהימים: הריח באוויר, כמות האור ברחובות, מידת הטיפוח של האזור, וההרגשה הכללית שכל אזור משרה על המבקרים בו.
מסביבה יחסית מטופחת, המכילה עצים עברתי לסביבה שלבושה העיקרי הוא בטון, חלודה וזוהמה. תילי תילים של מילים נכתבו על ההבדלים / על אזור התחנה המרכזית, ובכל זאת, זה מכה בעוצמה בכל פעם מחדש.

ישראל האחרת, החצר האחורית של תל אביב, 2012.

 

* העליתי היום את הרשומה הזו גם בבלוג שלי בתפוז. למי שמנוי על שני הבלוגים – אני אתחזק את שני הבלוגים במקביל, כי עוד לא החלטתי מי מהם יהיה העיקרי.