פרולוג: אסע לסנטיאגו

הכל התחיל לפני כמה שנים, כשלמדתי אצל פליקס לופה, קורס צילום רחוב. בסוף הקורס הוא אמר: "אני מוציא טיול צילום רחוב בקובה בסוף הקורס. מי שרוצה, זו הזדמנות מצויינת". וזהו. לא היה צריך הרבה יותר מזה בשביל שאדלק על הרעיון. בזמנו לא יכולתי לנסוע, אבל הוירוס התחיל לקנן.

בשנה האחרונה יש התקרבות משמעותית בין ארה"ב ובין קובה (עד כדי פתיחה מחדש של שגרירויות, וניהול מגעים לנורמליזציה של היחסים). ברגע שקראתי את הידיעות האלו, אמרתי לעצמי (ולכפרה שלי) – "או עכשיו, או אף פעם לא", זה הזמן לנסוע לקובה לפני שהיא משתנה ומאבדת את הצביון שלה.

לא רציתי לנסוע במסגרת טיול מאורגן (יקר, מסלול שלא מושך בעיניי, מבקרים בערים רבות ומבלים הרבה זמן באוטובוס במקום לצלם ומעל לכל – אני שונא לצלם בקבוצה. שונא את זה שיש מטווח מצלמות מול אותו האובייקט, כשההבדל היחידי בין התמונות המתקבלות, הוא זווית הצילום), ומצד שני – זה לא כזה פשוט למצוא מישהו שירצה להצטרף לטיול עם מאפיינים כמו שרציתי (ספויילר: לא מצאתי).
אחרי שהבנתי שאם אני רוצה לנסוע השנה, וכנראה זה יהיה לבד, התחלתי לקרוא באינטרנט ולברר עם אנשים שכבר טיילו בקובה (חלקם אפילו לבד), מה אופי המקום, לשמוע על חוויות שלהם, בשביל לנסות ולהבין את הראש של קובה. האנשים שדיברתי איתם ציירו לי תמונה לא קלה, וזה גרם לי לחששות.  התבשלתי הרבה זמן עם עצמי, אם אני באמת מוכן לנסיעה כזו, לארץ רחוקה, קומוניסטית, דיקטטורית, לא קלה, לבד. בשלב מסויים שקלתי אפילו לוותר, ולהחליף את קובה ביעד אחר, אבל הוירוס התפרץ, והאפשרות היחידה שבאה בחשבון, הייתה לנסוע (ספויילר: כפי שאתם כבר בטח מבינים, בסוף באמת נסעתי :)).
אופי הטיול (טיול צילום, לבד) חייב אותי להתכונן לטווח רחב של מיקרים אפשריים, הקשורים לצילום, לציוד הדרוש, להתנהלות במקום, לביטוח רפואי על כל מרכיביו, ועוד ועוד ועוד. עומס גדול של פרטים ומשימות. הדרך שלי לנהל את ההכנה ולא לטבוע, הייתה הכנת רשימה מפורטת של ציוד דרוש ומטלות לביצוע, ולאט לאט לבצע סעיף סעיף.
בשעה טובה ומוצלחת ההכנות והאריזה הסתיימו 15 דקות אחרי הזמן בו תכננתי לצאת לשדה התעופה. אני מוכן לטיול של שבועיים בקובה.

 

(את הרשומה הזו אני מפרסם, כשאני נמצא בשארל דה גול, בהמתנה לטיסה חזרה ארצה)

גישות בצילום רחוב (חלק א')

מאז שעשיתי את קורס צילום הרחוב, הבנתי שהגעתי הבייתה (אני מודע להומור שבעניין). אמנם פה ושם אני כותב איך אני מתנהל ברחוב, אבל אני חושב שהגיע הזמן לכתוב על זה בצורה מסודרת.

קודם כל בואו נתחיל מההתחלה: מה זה צילום רחוב בעצם. למרבה ההפתעה, אין הגדרה אחת מדוייקת של תחום הצילום הזה, וזאת בניגוד לתחומים אחרים (למשל פורטרטים או מאקרו, שם ההגדרות ברורות ומסודרות). ישנן הרבה הגדרות שונות, כאשר כל אחד יכול לתת לזה פרשנות משלו. אני נוטה להגדיר צילום רחוב כך: התרחשות כלשהי, בה יש יחסי גומלין בין אובייקטים בתמונה, כאשר לצלם אין יכולת לשלוט על מרכיבים כלשהם בסיטואציה ובתאורה (החלק האחרון הינו קריטי. במידה ולצלם ישנה יכולת להשפיע או לשלוט על הסיטואציה או על התאורה, הרי שכבר לא מדובר יותר בצילום רחוב). אני רוצה לציין, שלפי ההגדרה הזו (וגם בכלל) צילום רחוב אינו מוגבל לרחוב בלבד, אלא יכול בעצם להתבצע בכל מקום – במשרד, באוטובוס, ברכבת, ליד הנהר וכו'.
צילום רחוב וצילום דוקומנטרי מאוד קרובים אחד לשני (ולעיתים אפילו חופפים), אבל לא זהים. צילום רחוב אמנם מתעד התרחשויות שונות, אבל מטרתו שונה מאשר הצילום הדוקומנטרי, אשר מטרתו היא לתעד את המציאות (יש שיאמרו אירועים היסטוריים או אירועים משתמעותיים) בצורה כנה וישירה (אני מודע לזה, שאני משתמש קצת בניפנופי ידיים בשביל להגדיר מה זה צילום רחוב. סורי, זה מה יש :)).

בצילום רחוב ישנן מספר קטגוריות שונות –
1. "איש תחת שלט" (הגדרה קולעת שקראתי באחת התגובות באתר הקבוצה של שלומי) – צילום של סיטואציה בה יש יחס ישיר בין יצור חי (בד"כ דמות אנושית) ובין שלט שתלוי על הקיר / על הרצפה וכו' (או חפץ כלשהו אחר). בד"כ ניתן למצוא הומור בסוג זה של תמונות.
לתמונה הזו קראתי "הצגה יומית" (קישור לרשומה בה פרסמתי אותה).

להמשיך לקרוא