פורים בבני ברק

כמו בשנה שעברה, גם השנה יצאתי לצלם בבני ברק. הפעם עשיתי את זה במסגרת פגישת צילום עם הקבוצה של שלומי. הפגישה הוגדרה מראש כצילום תחפושות בבני ברק, אבל אני קיוויתי שאוכל לצלם כהרגלי התרחשויות רחוב. לא הצלחתי בזה. אמנם התמקמנו במקום מרכזי, אבל ההתרחשויות בו לא משכו לי את העין (בטח לא לראות נער מתבגר מקיא את נשמתו באמצע הרחוב ב-10:45 בבוקר, אחרי ששתה יותר מדי…).
למרבה השמחה מצאתי לי בת לוויה נחמדה, שהגיעה גם היא במסגרת הקבוצה, ויצאנו לסיור פרטי משלנו (גם אם קצר יחסית) ברחובות בני ברק, לתור אחר התרחשויות שקרובות יותר לליבנו (ואכן נתקלנו בכאלו).
בסופו של דבר, כשראיתי בבית את התמונות שצילמתי, ראיתי שהרוב המכריע שלהן עונה להגדרה של "פורטרטים סביבתיים" (זו הגדרה שלי) – תמונות בהם רואים מצולם בסביבתו הטיבעית. יותר צילום דוקומנטרי (לדעתי), מאשר צילום רחוב. הצילום הבא עונה להגדרה הזו מצויין.

עד עכשיו אני אוכל את הלב, על זה שחתכתי בצילום את הרגליים שלו

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

מסיבת פורים בתל אביב

* הודעה מנהלתית: הבנתי שלחלק מהקוראים יש בעייה להשאיר תגובה. בעיקרון מנגנון התגובות פתוח גם מי שלא מנוי (למרות שזה קל וחינמי להיות מנוי, ואפילו מקבלים חיווי על קבלת תגובות לתגובות). למרות זאת, מי שנתקל בבעיות, יכול להשאיר תגובה ברשומה שפירסמתי בבלוג שלי בתפוז – פתחתי אותו לתגובות באופן חריג.

בשנה שעברה צילמתי בבני ברק, ואילו השנה הלכתי לצלם ביום שישי האחרון, את מסיבת הפורים שעיריית תל אביב ארגנה ברחבת מוזיאון תל אביב. היה חם ומגניב!!!! 🙂
קניתי מצלמה חדשה לא מזמן, אחרי שנמאס לי להסתובב עם המצלמה הגדולה והכבדה שלי (ואני יודע שהכל יחסי). למי שמתעניין, קניתי מצלמת מירורלס של אולימפוס (כאן אפשר לקרוא כתבה מעשירה ומקיפה על מצלמות חסרות מראה), ומסיבת הפורים ההמונית הזו, הייתה הזדמנות מצויינת בשבילי להכיר אותה.
הגעתי יחסית מוקדם (בסביבות 12:20). בשעה הזו, למרות שכבר הייתה נוכחות מרשימה של אנשים, עדיין היה אפשר להסתובב בלי בעיות דוחק. זה איפשר לי לעשות סיבוב להכרת השטח בקלות ובמהירות. כיוון שלא מצאתי מוקדי עניין מרכזיים (אלא אם כן מחשיבים את דוכני המזון והבירה כמוקד עניין…)

התחלתי להסתובב ולחפש אירועים קטנים – גדולים. לקח קצת זמן, אבל בסופו של דבר נכנסתי לאווירה. היה כיף.  🙂
תנאי התאורה (עננות משתנה ו/או אור שמש ישיר) היו מאתגרים (זה קצת שיגע אותי, גם בגלל המצלמה החדשה), אבל הסתדרתי בסוף 🙂

אז מה היה לנו?
תחפושות מגניבות (והשנה ראיתי הרבה תחפושות מושקעות).

(1)

להמשיך לקרוא

עדלאידע(ו)

יצאתי בפורים (שאלוהים זוכר מתי היה וכמה זמן כבר עבר מאז…) לצלם בבני ברק. אללה יוסתור ולהקתו. זו ההגדרה היחידה המתאימה שיש לי, להלך הרוח ולאווירה ברחוב שהיו שם. זו לא הפעם הראשונה שלי שם, כך שאני כבר יודע שמדובר בפלנטה אחרת, אבל זה היה מוקצן אפילו מכרגיל.

נתחיל עם התנועה – היו פקקים גדולים בדרך אל מרכז העיר. המוני מכוניות שעשו את דרכן אל הרחוב הראשי של העיר, ובאיטיות מרשימה, לא תמיד באשמתן. לא פעם ולא פעמיים הולכי רגל החליטו לרקוד באמצע הכביש (פורים, לא?) ועיכבו את התנועה. במקרים אחרים, היו מכוניות שעצרו באמצע הכביש והורידו ו/או העלו נוסעים, כשנחיל שלם של מכוניות מחכה מאחור (פורים, לא?). ועוד לא דיברתי על השפעת הרמזורים או על כמות הצפירות של הנהגים המתוסכלים (פורים, לא?)…

(1)
תיארתי לעצמי שזה מה שיקרה, ולכן חניתי קרוב לרחוב הראשי (ע"מ לא ללכת ברגל שעות רק בשביל להגיע למרכז העיר), אך עדיין מספיק רחוק (בשביל לא להתקע יותר מדי בפקקים) ממנו. מהרגע שחניתי, נכנסתי ל-state of mind אחר, למצב בו באתי להרגיש את האווירה של "בני ברק בפורים" בשביל לצלם אותה הכי טוב שאני יכול. לא הצלחתי לעבור לשלב של "לצלם את החוויה". אני חושב שזו הייתה יציאה הצילום שצילמתי בה הכי מעט תמונות. מצד שני, חוויתי את העיר. אולי יותר מכרגיל, אני חושב. והיה מה לחוות. אוהו כמה שהיה…

ממה להתחיל… אני אתחיל בזה שהרגשתי שונה. בשנייה שיצאתי מהאוטו שלי, עברה לי בראש המחשבה "למה לא התחפשתי?". זה היה מאפשר לי להיטמע יותר באוכלוסיה, למרות שאני חושב שגם כך היו מצליחים להבין שאני לא "מקומי" (נו, ומה הפלא? עם לבוש חילוני לחלוטין, תיק גב ומצלמה "רצינית" ביד, באמת שאי אפשר היה לטעות ולחשוב שאולי אני "מקומי" ;)).
תמיד אני מקבל את ההרגשה שאני שונה (ולא במפתיע), אבל אני חושב שהפעם ההרגשה הזו הייתה מוקצנת יותר, בגלל הניגוד החריף שנבע מהבלגן הגדול שהיה שם ומהעובדה, שלא לקחתי חלק בחגיגות.

(2)
אחד הדברים הנוספים שמיד הרגשתי בהם, היה כמות האנשים שהייתה ברחוב. אני לא יודע מה כמות האנשים שבד"כ מסתובבת ברחוב בצהרי היום (למרות שאולי ניתן להשליך ממה שכתוב כאן), אבל היו המונים של אנשים שהלכו מפה לשם, משם לפה ואולי גם בחזרה (את חלק מהאנשים ראיתי כמה פעמים, למרות שעשיתי מסלול מעגלי).

זו מצווה לתרום לנזקקים, ובמיוחד בפורים, ולכן כל מספר מטרים ראיתי קופות צדקה (שמקריאת הכיתוב על חלקן, הייתה לי הרגשה שהן "מיוחדות" לפורים) או גבר/אישה שהתרימו לפורים. מצד אחד זה יפה לראות את העזרה ההדדית, אבל מצד שני איזו תרבות "שנור" מפותחת…
אפרופו תרומות, כל כמה דקות עברה מכונית עם מערכת כריזה, שמילאה את האוויר עם קריאות בסגנון של "הרבנים שליט"א קבעו בפסק הלכה שזו מצווה לתרום בפורים. לתרומות חייגו 1-800-000-000". הכריזות הצטרפו לצפירות המכוניות, ולמוסיקה שהושמעה ממכוניות אחרות בעלות מערכת כריזה. בקיצור – קקפוניה שלמה ורועשת מאוד.
אפרופו תרומות (2), היו כמה אנשים שלקחו את עניין התרומות לאקסטרים, ולא היו מוכנים לקבל "לא" כתשובה – אחד מהם אפילו נשכב על מכסה מנוע (!) של מכונית מונעת (!!) שעמדה ברמזור אדום, וחיכתה לאור הירוק בשביל לנסוע. הוא ירד משם רק אחרי דו-שיח קרוב מאוד עם נוסעי המכונית.

(3)אמרתם עדלאידע, אמרתם שיכורים. כמה שהם היו שיכורים… אלוהים ישמור. לא כולם, ואפילו לא רובם (למרות שהיו גם לא מעט מבוסמים), אבל אלו שכן היו שיכורים, היו שיכורים מספיק גם בשביל האחרים… מעולם לא התקרבו אליי וחיבקו / ליטפו לי את הפנים כ"כ הרבה גברים (ולא, לא הזמנתי אותם לעשות את זה ;)). ריח אלכוהול נדף מהם וחלקם אפילו החזיקו בקבוק וודקה / ויסקי / יין ביד (תוך כדי זה שהם הולכים ברחוב), ושתו ישירות ממנו. ובמידה ששאלתם, אז כן. גם נערים / ילדים (היו נערים / ילדים מעטים שגם עישנו, וגם זו מסורת בפורים, לא ברור לי למה). אני יודע שזה מקובל אצל החרדים, לשתות לשוכרה בפורים (פורים, לא?), אבל זה היה מחזה ממש לא נעים לראות גבר מנסה ללכת ישר כשהוא דוחף עגלת תינוקות (ללא תינוק/ת בתוכה), ולא מצליח ללכת ישר… בשלב מסויים בני הלוויה שהלכו איתו, לקחו ממנו את העגלה ותמכו בו. בכלל, אלו ששתו לשוכרה היו מוקפים בחברים / בני משפחה שדאגו לשמור עליהם מהסביבה ולשמור על מהסביבה מהם.

(4)

(5)

(6)
האווירה הפרועה התבטאה גם בנהיגה / נסיעה / הליכה לא בטיחותית של נהגים וכלי רכב / נוסעים / הולכי רגל. הזכרתי את זה קצת מקודם. בנוסף למה שכבר כתבתי למעלה, זה לא היה נדיר לראות מכוניות נוסעות שלא לפי חוקי התנועה, עוצרות במקום אסור, מעלות ו/או מורידות נוסעים בצורה לא מקובלת (ולפעמים אפילו בצורה קצת מסוכנת) או כאלו, שפלג הגוף העליון של מספר נוסעים היה לגמרי מחוץ למכונית. הולכי רגל הלכו בקבוצות על הכביש כאילו אין מדרכה, השפריצו קצף מתרסיסים, צפרו בצופרים, בקיצור – בלגן (פורים, לא?).

(7)
בשלב כלשהו התחיל להיות קר ומאוחר, אז החלטתי לסיים את הביקור בבני ברק. בדרך לאוטו ליוותה אותי המולת קולות (גם של שירה וצחוק) שבקעו מדירות הבתים. אין ספק שלחרדים יש את הדרך שלהם לחגוג עדלאידע (תרתי משמע), גם אם לפעמים זה הרגיש, שברגע שקצת איפשרו להם להשתחרר, השתחרר הרבה "קיטור", כמו פקק של בקבוק שמפניה.

פורים, לא?