הקרח נשבר

ללא כותרת

הסתיו נוקש בדלת, ומציץ פנימה בסקרנות. הקיץ, אמנם מתעלם באלגנטיות מהאורח, אבל בעלי עין חדה יכולים לשים לב לכך, שהוא כבר התחיל לארוז חלק מחפציו (חלקם יישארו מאחור, כי הרי כולם יודעים שיש קיץ חם ולח, ויש קיץ נעים, שמטפטפות בו מספר טיפות גשם מדי פעם, ותמיד טוב שיש מברשת שיניים וזוג תחתונים זמינים), בטרם יפנה את משכנו לדייר הבא.
בינתיים, הקיץ, עיתותיו בידיו, מארגן חגיגות סוף עונה סוערות שעוטפות מדינה שלמה בשמיכת אבק צהובה*.

הסתיו רואה כל זאת ומחייך לו. הוא יודע שזמנו של הקיץ קצוב בטרם יפנה את הבמה לסתיו ולחברו הטוב, החורף.
חורף… יש כאלו שאוהבים אותו, יש כאלו ששונאים אותו על רוחותיו המקפיאות והקור חודר העצמות. מזג האוויר משתק אותם ומאלץ אותם להתחפר תחת השמיכה לשנת חורף, עד בוא האביב, אז הם מפשירים ביחד עם השלגים ופורחים לאור קרני השמש האביבית.
ואני? עד לפני מספר שנים שנאתי אותו. שנאתי אותו בגלל אותן השמירות בטירונות החי״ר, בהן ירד עליי גשם שוטף ולא היה היכן להסתתר ממנו, בגלל הבוץ הכבד שנדבק לנעליים, בגלל הלילות חסרי השינה, בהם התעוררתי קפוא כולי, ולא משנה כמה שכבות לבשתי/ למרות השכבות הרבות שלבשתי (להזכירכם, החורפים של שנות ה-90 היו חורפים אמיתיים ולא דמויי חורף כמו בשנים האחרונות).
אני חושב שהשינוי התרחש לפני מספר שנים, בטיול לארגנטינה. בטיול מצאתי את עצמי מטייל לפעמים בתנאים, שבכל מצב אחר הייתי נשאר במיטה עמוק עמוק מתחת לפוך, ונהנה מזה (ובמיוחד מהמקלחת החמה בסוף היום :)). מאז, סעיף מזג האוויר קיבל משקל נמוך יותר כשרציתי לצאת לצלם (ועל כך יעיד פרוייקט הצילום שעשיתי לפני כשנתיים במסגרת קורס צילום). יתרה מכך, האור בחורף כל כך רך ונעים והצבעים כל כך יפים. כמובן שהשמיים הדרמטיים רק מוסיפים עניין לתמונה ומעל לכל – מצלמה עמידה למזג אוויר (כמו שיש לי) יכולה רק להוסיף.
😀

אז מה בתפריט לחורף הזה? פרטים בהמשך.
😉

* רוב הרשומה נכתב באמצע – סוף ספטמבר, בתקופה שעוד היה כאן קיץ ואובך.

מודעות פרסומת

גשם

ללא כותרת
(קליק על התמונה ואח"כ F11 == לראות את התמונה בגדול)

Puerto Iguazo, ארגנטינה, ינואר 2009.

הגשם שירד היום גרם לי להרהר. כבר הרבה זמן אני מחכה לסתיו, שיבוא ויכריז על סיומו של הקיץ. בעבר הייתי איש קיץ – החום והלחות לא הפריעו לי, וגם אם כן, עדיין העדפתי את הקיץ עשרות מונים על פני החורף (מישהו הזכיר פה טראומות מהצבא?). השנה, הקיץ הזה נדמה לגל חום ולחות אחד גדול שנמשך חודשיים תמימים. לא היה לי כוח אליו. העדפתי את חברת המזגן מאשר את מראה הבחורות המסתובבות ברחוב לבושות גופיות (אחד היתרונות הבולטים בקיץ ;-)).
לא יצאתי לצלם אפילו פעם אחת, מאז צילמתי בבני ברק את ביעור החמץ ואפיית המצות בפסח האחרון. מחלת הנשיקה (שתודה לאל, חלפה לה אחרי כחודשיים בלי להשאיר סימנים [טפו! חמסה! טפו! איך אתה מדבר?!?!]), הלחץ בעבודה שסחט ממני המון כוחות ודרש כל טיפת אנרגיה אפשרית ועוד אי אילו אירועים, לא השאירו לי זמן פנוי לצאת ולצלם (וגם לא יותר מדי חשק, אם תרשו לי להיות כן לרגע).
כך חלפו ועברו להם חמישה חודשים (ויותר), והסתיו הגיע. הסתיו, עם הטמפרטורות השפויות יותר (אינשאללה, ורק אל תזכירו את המילה חמסין), הרוח הקרירה בבקרים ובערבים ואור השמש שהתרכך והפסיק להיות קשה וקונטרסטי. שיבוא הגשם וישטוף את הכל. 🙂