photowalk 2013

כל שנה, ביום מסויים, מתקיימים מאות סיורי צילום ברחבי העולם (את כל הפרטים על הסיורים אפשר למצוא כאן). עשרות אלפי חובבי צילום יוצאים ומצלמים בחגיגת צילום אחת גדולה. לאחר הסיור, כל משתתף שנרשם מראש, יכול לבחור תמונה אחת שתשתתף בתחרות, כשהמנצח זוכה בפרסים שווים ביותר.
לפני כ-3 שנים יצאתי לסיור כזה (את התמונות שצילמתי אז, אפשר למצוא בסדרת הרשומות הזו), וגם השנה החלטתי שאני נרשם לסיור כזה.

אז יצאתי.
קשה לי לומר שהתמונות שצילמתי הן פאר היצירה, אבל בסופו של תהליך, בחרתי את התמונה הבאה –

ללא כותרתושכחתי מכל העניין.

לפני כמה ימים קיבלתי מייל שאומר שהתמונה הזו נבחרה כתמונה הטובה ביותר מבין כל התמונות שהיו בסיור הצילום בו השתתפתי :-]
מצד אחד זה מאוד מחמיא, מצד שני, בסיור השתתפו כ-16 צלמים בסה"כ, ורק כחציים נרשמו מראש לסיור (רק מי שנרשם לסיור רשאי להשתתף בתחרות), ולכו תדעו כמה תמונות נשלחו לתחרות מהסיור בו השתתפתי. יכול להיות שניצחתי את עצמי 😛
עדכון לאחר פרסום הרשומה:
כל סיור נוצר ע"י אדם אחד, שהוא גם המוביל שלו. מסתבר שלפי חוקי התחרות, המוביל הוא זה שמחליט על התמונה הטובה ביותר בסיור שלו. זה מה שכתב אביב רון, המוביל של הסיור בו השתתפתי:
"לא, לא ניצחת את עצמך. אני הובלתי את הסיור ולכן, מתוקף חוקי התחרות, עלי הוטל לבחור את התמונה הזוכה. אגב, עקב השימוש בשם VOLCMAN אני לא יודע במי באמת מדובר, כך שאין גם הטייה של הבחירה. את התמונה הזו אהבתי כי רבים מאיתנו חוו את ה"שפריצים" של הגלים לתוך האזור המתויר בנמל יפו באותו יום, אבל הצילום הזה 'נכנס פנימה' יותר מהאחרים ונותן זווית ייחודית וקרבה שמעבירה את החוויה באופן חזק ביותר. אהבתי את הדינמיקה שיוצרות הידיים ואת המבט הספק מבוהל, ספק נהנה של הילד. רגע מכריע מצוין לטעמי. ברכות על הזכייה ולהתראות בשנה הבאה!" (אפשר לקרוא את התגובה כאן).

אגב, אם תהיתם, זו התמונה המנצחת בכל התחרות.

Photo By Raul Policarpio
Yau Ma Tei, Kowloon Hong Kong, China

הקרח נשבר

ללא כותרת

הסתיו נוקש בדלת, ומציץ פנימה בסקרנות. הקיץ, אמנם מתעלם באלגנטיות מהאורח, אבל בעלי עין חדה יכולים לשים לב לכך, שהוא כבר התחיל לארוז חלק מחפציו (חלקם יישארו מאחור, כי הרי כולם יודעים שיש קיץ חם ולח, ויש קיץ נעים, שמטפטפות בו מספר טיפות גשם מדי פעם, ותמיד טוב שיש מברשת שיניים וזוג תחתונים זמינים), בטרם יפנה את משכנו לדייר הבא.
בינתיים, הקיץ, עיתותיו בידיו, מארגן חגיגות סוף עונה סוערות שעוטפות מדינה שלמה בשמיכת אבק צהובה*.

הסתיו רואה כל זאת ומחייך לו. הוא יודע שזמנו של הקיץ קצוב בטרם יפנה את הבמה לסתיו ולחברו הטוב, החורף.
חורף… יש כאלו שאוהבים אותו, יש כאלו ששונאים אותו על רוחותיו המקפיאות והקור חודר העצמות. מזג האוויר משתק אותם ומאלץ אותם להתחפר תחת השמיכה לשנת חורף, עד בוא האביב, אז הם מפשירים ביחד עם השלגים ופורחים לאור קרני השמש האביבית.
ואני? עד לפני מספר שנים שנאתי אותו. שנאתי אותו בגלל אותן השמירות בטירונות החי״ר, בהן ירד עליי גשם שוטף ולא היה היכן להסתתר ממנו, בגלל הבוץ הכבד שנדבק לנעליים, בגלל הלילות חסרי השינה, בהם התעוררתי קפוא כולי, ולא משנה כמה שכבות לבשתי/ למרות השכבות הרבות שלבשתי (להזכירכם, החורפים של שנות ה-90 היו חורפים אמיתיים ולא דמויי חורף כמו בשנים האחרונות).
אני חושב שהשינוי התרחש לפני מספר שנים, בטיול לארגנטינה. בטיול מצאתי את עצמי מטייל לפעמים בתנאים, שבכל מצב אחר הייתי נשאר במיטה עמוק עמוק מתחת לפוך, ונהנה מזה (ובמיוחד מהמקלחת החמה בסוף היום :)). מאז, סעיף מזג האוויר קיבל משקל נמוך יותר כשרציתי לצאת לצלם (ועל כך יעיד פרוייקט הצילום שעשיתי לפני כשנתיים במסגרת קורס צילום). יתרה מכך, האור בחורף כל כך רך ונעים והצבעים כל כך יפים. כמובן שהשמיים הדרמטיים רק מוסיפים עניין לתמונה ומעל לכל – מצלמה עמידה למזג אוויר (כמו שיש לי) יכולה רק להוסיף.
😀

אז מה בתפריט לחורף הזה? פרטים בהמשך.
😉

* רוב הרשומה נכתב באמצע – סוף ספטמבר, בתקופה שעוד היה כאן קיץ ואובך.