אחי, איפה אתה?!

ללא כותרתחוף תל אביב, יוני 2013

מודעות פרסומת

photowalk 2013

כל שנה, ביום מסויים, מתקיימים מאות סיורי צילום ברחבי העולם (את כל הפרטים על הסיורים אפשר למצוא כאן). עשרות אלפי חובבי צילום יוצאים ומצלמים בחגיגת צילום אחת גדולה. לאחר הסיור, כל משתתף שנרשם מראש, יכול לבחור תמונה אחת שתשתתף בתחרות, כשהמנצח זוכה בפרסים שווים ביותר.
לפני כ-3 שנים יצאתי לסיור כזה (את התמונות שצילמתי אז, אפשר למצוא בסדרת הרשומות הזו), וגם השנה החלטתי שאני נרשם לסיור כזה.

אז יצאתי.
קשה לי לומר שהתמונות שצילמתי הן פאר היצירה, אבל בסופו של תהליך, בחרתי את התמונה הבאה –

ללא כותרתושכחתי מכל העניין.

לפני כמה ימים קיבלתי מייל שאומר שהתמונה הזו נבחרה כתמונה הטובה ביותר מבין כל התמונות שהיו בסיור הצילום בו השתתפתי :-]
מצד אחד זה מאוד מחמיא, מצד שני, בסיור השתתפו כ-16 צלמים בסה"כ, ורק כחציים נרשמו מראש לסיור (רק מי שנרשם לסיור רשאי להשתתף בתחרות), ולכו תדעו כמה תמונות נשלחו לתחרות מהסיור בו השתתפתי. יכול להיות שניצחתי את עצמי 😛
עדכון לאחר פרסום הרשומה:
כל סיור נוצר ע"י אדם אחד, שהוא גם המוביל שלו. מסתבר שלפי חוקי התחרות, המוביל הוא זה שמחליט על התמונה הטובה ביותר בסיור שלו. זה מה שכתב אביב רון, המוביל של הסיור בו השתתפתי:
"לא, לא ניצחת את עצמך. אני הובלתי את הסיור ולכן, מתוקף חוקי התחרות, עלי הוטל לבחור את התמונה הזוכה. אגב, עקב השימוש בשם VOLCMAN אני לא יודע במי באמת מדובר, כך שאין גם הטייה של הבחירה. את התמונה הזו אהבתי כי רבים מאיתנו חוו את ה"שפריצים" של הגלים לתוך האזור המתויר בנמל יפו באותו יום, אבל הצילום הזה 'נכנס פנימה' יותר מהאחרים ונותן זווית ייחודית וקרבה שמעבירה את החוויה באופן חזק ביותר. אהבתי את הדינמיקה שיוצרות הידיים ואת המבט הספק מבוהל, ספק נהנה של הילד. רגע מכריע מצוין לטעמי. ברכות על הזכייה ולהתראות בשנה הבאה!" (אפשר לקרוא את התגובה כאן).

אגב, אם תהיתם, זו התמונה המנצחת בכל התחרות.

Photo By Raul Policarpio
Yau Ma Tei, Kowloon Hong Kong, China

מונו מונו -מוסיקה-

שלומי סרנגה שר "מונו, מונו, מאהבה אני נמלט". ובכן, גם אני מונו, אבל לא מונו כזה. ממש לא. המונו שלי, זה מונונוקליאוזיס, הידועה יותר בכינויה מחלת הנשיקה. כן, כן, אני מושבת בבית כבר כחודשיים. אבל בואו נתחיל מההתחלה.

לפני שאני מתחיל, משפט אזהרה: הכתוב להלן אינו מידע רפואי מוסמך ובכל מקרה יש להתייעץ עם רופא!!! צירפתי מספר מקורות מידע בסוף הרשומה.

מחלת הנשיקה היא מחלה ויראלית, הנגרמת ע"י נגיפי אפשטיין-בר (ע"ש האנשים שגילו אותם, ובקיצור EBV) או ע"י נגיפי מציטומגלוירוס (להלן CMV). הידבקות יכולה להיגרם ע"י רוק (רוק, נשיקה, עיטוש וכו'). למחלה יש תסמינים הדומים לשפעת (לפעמים יש חום נמוך / גבוה שלא עובר, חולשה, כאבי ראש, כאבי גרון, בלוטות לימפה מוגדלות וכו') , אלא שבניגוד לשפעת רגילה, ה"שפעת" הזו אינה עוברת תוך מספר ימים, ועלולה להימשך תקופה ארוכה.

באחד מערבי השבוע אי שם לפני כחודשיים, התחלתי פתאום להרגיש רע. כאב גרון, חולשה, עייפות, כאב ראש וחום נמוך היו התסמינים. בניגוד להרגלי בקודש (מי רוצה בכלל לראות רופאים? זה וירוס וזה יעבור לבד!), ניגשתי כבר לאחר יומיים לרופאה בעיר מגוריי. זו בדקה את הגרון, ראתה שהוא אדום ונפוח, נתנה מרשם לאנטיביוטיקה, ואמרה "תנוח בבית". תענוג. כמה ימי "חופש" מהעבודה זה בדיוק מה שהייתי צריך.
כיוון שהגרון לא היה מודלק, ההחלטה אם לקחת אנטיביוטיקה נשארה בידיי. אני החלטתי שלא לקחת אנטיביוטיקה, ובדיעבד זו הייתה החלטה חכמה, כיוון שלפי מה שקראתי באינטרנט, אנטיביוטיקה רק מפריעה ועלולה לגרום לסיבוכים מיותרים.

יום-יומיים-שלושה עוברים, ואין שיפור במצב. שוב הלכתי לראות רופאה (לא את אותה אחת מהפעם הקודמת), ששלחה אותי לעשות משטח גרון (יצא תקין לחלוטין), החליפה את המרשם לאנטיביוטיקה (שגם אותה לא לקחתי) ונתנה ימי מחלה נוספים בבית. תענוג (כבר ציינתי שהייתי צריך כמה ימי "חופש" מהעבודה?).

מספר ימים חולפים להם, ההרגשה שלי משתפרת, ואני חוזר לעבודה, למרות שעוד לא החלמתי לחלוטין (תיארתי לעצמי שתוך יום-יומיים כבר ארגיש טוב יותר). Big mistake, huge! לא חולפים להם יומיים – שלושה, וקרסתי. הפעם, "חטפתי" אותה יותר קשה, ולא הייתי מסוגל לקום מהמיטה / מהספה בסלון.

הפעם, החלטתי שאני הולך לרופא המשפחה שלי, רופא ותיק ומנוסה. לאחר ששמע את התסמינים שתיארתי, חיש מהר העלה את האפשרות שמדובר במחלת הנשיקה, בדק את הטחול והכבד, ע"מ לוודא שהם לא מוגדלים (חשוב מאוד לבדוק אותם!! אם הטחול מוגדל, אסור לבצע פעילות גופנית מאומצת, כיוון שהטחול עלול להיקרע או שייגרם דימום פנימי), נתן לי בדיקות דם לעשות, ושלח אותי הבייתה לנוח. "אין לזה תרופה, רק מנוחה".
במאמר מוסגר אציין, שיש אפשרות לגלות את המחלה ע"י ביצוע בדיקת דם פשוטה. בבדיקה, שגם רופא המשפחה יכול לתת אותה, מזהים את הימצאותם / אי-הימצאותם של הוירוסים, ואפילו ניתן לתארך (פחות או יותר), מתי המטופל נדבק במחלה (זה חשוב, כי ישנה תקופת זמן, בה המטופל עלול להדביק אנשים אחרים). כיוון שמדובר בשני וירוסים שונים, יש לוודא שהבדיקה שניתנה אכן כוללת את שני הסוגים השונים (לפעמים רופאים שוכחים לציין בבדיקה שדרוש זיהוי לשני הסוגים, ומבקשים לבדוק את הימצאותו של סוג אחד בלבד).

הימים חולפים ואני מרגיש רע:

  • בלוטות הלימפה בגרון מוגדלות, כאב הגרון לא מרפה, ועובר לאט לאט.
  • עייפות עצומה, חולשה נוראית, תשישות. הרגשתי כאילו מישהו הוציא לי את הבטרייה מהגוף, ואין לי יכולת פיזית לעשות שום דבר, מלבד לרבוץ על הספה / במיטה ולבהות בטלוויזיה, פשוטו כמשמעו. אפילו ספר לא הייתי מסוגל לקרוא, כיוון שהיה דרוש לזה מאמץ גדול מדי.
  • חוסר חשק / רצון / יכולת לבצע את הפעולות הפשוטות ביותר. היו ימים, שנכנסתי להתקלח רק לאחר מלחמה ארוכה עם עצמי. לפעמים "הפסדתי".
  • רצון להיות לבד, רק עם עצמי. אני מת על הכפרה שלי, אבל באותם הימים שמחתי להשאר לבד מבוקר ועד ערב.

כפי שכתבתי, כיוון שמדובר בוירוס, אין דרך לטפל בוירוס, אלא פשוט לנוח, לנוח, לנוח, ועוד לנוח, לשתות הרבה מים ולחכות. כשפתאום הרגשתי שאני רוצה להתגלח / לקרוא ספר / לצאת לצלם, הבנתי שהרע כבר מאחוריי, שאני בדרך להחלמה. למרות זאת, פה ושם יש נפילות, יש ימים שפתאום אני מרגיש פחות טוב (זה אופייני למחלה).

אם יש משהו שחשוב לי לציין, זו העובדה שלפעמים זה מייאש מאוד להרגיש ככה (ואני עוד הרגשתי יחסית טוב, יש כאלו שמרגישים הרבה יותר רע ממני), ורוצים לעשות כל מיני דברים, שהגוף עדיין לא מסוגל פיזית לבצע. כמה שזה משביז, צריך ללכת עם הגוף, לבצע את הדברים שהוא מסוגל לעשות ולא להילחם בו.
זו מחלה שדורשת סבלנות וזמן, כיוון שלפעמים ההחלמה איטית, ודרושה כשנה (!!) עד להחלמה מלאה (אני מכיר שתי בחורות, שזה הזמן שנדרש להן ע"מ להחלים החלמה מלאה).

ובשביל לסיים עם טעם טוב, איך מרטין לותר קינג אמר? יש לי חלום…
🙂

ושוב, הכתוב לעיל אינו מידע רפואי מוסמך ובכל מקרה יש להתייעץ עם רופא!!!

קישורים למקורות מידע:
אתר הכללית.
כתבה בוואינט.
ויקיפדיה.

אני מתאר לעצמי שחלקכם תוהים, למה אני מפרסם כאן ולא בתפוז. זה לא סוד שבשנה האחרונה יש לי הרבה ביקורת על ההתנהלות שלהם, ואם עושים לרגע זום-אאוט, רואים שיש פגיעה בבלוגרים (כמות קידום רשומות בדף הבית, מדיניות עדכון הרשומות בדף הבית של הבלוגייה ועוד), וזה עוד לפני הזכרת הצד הטכני (למה דרושות 35 שניות לשמירת רשומה? ועוד במערכת שעברה שדרוג לפני פחות משנה, במטרה לייעל ולשפר את הכתיבה?!) או הירידה בכמות הצפיות (כשקידמו רשומה שלי בפעם האחרונה, זה הניב רק 30 צפיות. ספרתי). אז לקחתי (שוב) פסק זמן מתפוז, ובינתיים מאוד נחמד לי כאן (במיוחד בבלוג שלי באנגלית).
אני יודע שמנגנון התגובות כאן שונה מזה של תפוז, בכך שמי שמגיב לא מקבל חיווי על כך. בדקתי את זה, ומי שרשום באתר (ההרשמה חינמית כאן) וכותב תגובה לאחר ביצוע login, מקבל חיווי במערכת הפנימית (לא למייל). אם בוחנים את דרך העבודה שלה, רואים שהמערכת הזו עובדת באותה הצורה כמו תפוז.
בכל מקרה, גם מי שלא רשום, יכול להגיב.
אני מקווה שתקבלו את זה בהבנה.