טיול צילום בקובה: הוואנה

לקריאת כל הרשומות על קובה מההתחלה.

כשירדתי מהמונית לא הייתי בטוח אם הנהג הביא אותי לכתובת הנכונה. זו הייתה אמורה להיות אחת השכונות הטובות בהוואנה, וזה לא נראה ככה. הבתים נראו ישנים ומוזנחים. נזכרתי שזו בכל זאת קובה, וממילא לא היה לי מקום אחר להיות בו או כוח להתחיל להסתובב ולחפש מקום אחר (בכל זאת הייתי אחרי מסע מתיש של כ-27 שעות עם שינה מועטה ומחורבנת, ואוכל מטוסים). החלטתי לעלות לקאסה של מריה אלנה, וטוב שעשיתי כך.
בכניסה לבניין היה תלוי על הקיר דף עם למינציה, כתוב בעברית: "הקאסה של מריה אלנה נמצאת בקומה 3 דירה 5". כבר הרגשתי בבית. את הדלת פתחה אשה מבוגרת, לבבית ונחמדה מאוד. היא הראתה לי את החדר, ולאחר ששמתי בו את התיקים שלי, נתנה לי לשתות מיץ מנגו, הראתה לי את הבית המטופח והמושקע שלה, שרטטה לי מפה של המקומות הרלבנטיים בסביבה (מסעדות וכו') וצירפה גם מדריכי טיולים כתובים בעברית. אירופה (או יותר נכון – קובה ;-)). מסתבר שהרבה ישראלים ישנים אצלה.

אחרי מקלחת קצרה עם מים חמים נכנסתי למיטה הקופצנית והנוחה וקרסתי לישון בשעה 19:30. היו לי תוכניות לישון 10-12 שעות, אבל כבר בשעה 03:30, אחרי 8 שעות שינה רצופות, התעוררתי. למרבה הצער, כמה שלא ניסיתי להרדם חזרה, לא הצלחתי. ב-06:00 הדלקתי את הלפטופ שלקחתי איתי, והתחלתי לכתוב.

בשעה 08:30 התיישבתי לאכול ארוחת בוקר, ולהפתעתי גיליתי על השולחן, אריזה של קפה טורקי עלית ותיונים של ויסוצקי.
ארוחת הבוקר הייתה טעימה מאוד, ולאחריה, למרות העייפות, החלטתי לצאת לטייל קצת בסביבה, גם בשביל לחפש דאודורנט, וגם בשביל לעשות היכרות ראשונה עם הוואנה.
לאחר טיול קצר הבנתי שאני מותש וחזרתי לחדר. ניסיתי להרדם, אבל לא הצלחתי. רק אחרי כמה שעות טובות הצלחתי להרדם, וישנתי כשעתיים. כשהתעוררתי, הרגשתי רע, אבל ממש רע. הייתי בקריסה מוחלטת. פשוט התפרקתי. הייתי תשוש, וקצת צמא (לא הרגשתי רעב, למרות שלא אכלתי יותר מדי). מסתבר שהמסע לקובה, יחד עם הלחץ, העייפות והאטרף של התקופה האחרונה התישו אותי הרבה יותר משחשבתי, הרבה יותר ממה שאותת לי הגוף שלי.
אחרי כמה שיחות טלפון עם הכפרה שלי, החלטתי ללכת לאכול במסעדה קרובה. הארוחה אוששה אותי, ולאחריה הרגשתי יותר טוב.
כמעט ונרדמתי בסביבות השעה 19:30, אבל נלחמתי בשינה, והצלחתי להחזיק מעמד עד 23:30. זה כמובן לא הפריע לי להתעורר כמה פעמים בלילה בגלל מוסיקה שניגן רדיו שהושאר דלוק ורעש סביבתי אחר. גם בלילה הזה התעוררתי בשעה 03:30, אבל הפעם בגלל עוברי אורח, שהרעישו מאוד ברחוב. התעקשתי להשאר ישנוני, וב-05:30 לערך נרדמתי שוב, עד שהתעוררתי יחסית רענן ב-06:45 (בגלל רעש, אלא מה…).
מקלחת חמה וטובה, ארוחת בוקר טעימה, ויאללה, הוואנה here I come!!!

טיפים:
1. הקאסה של מריה אלנה היא הקאסה הכי טובה שישנתי בה בקובה: החדר, המיטה, ארוחת הבוקר ועוד. מצרף לינק להמלצה שלי באתר ״למטייל״, על הקאסה שלה.

טיול צילום: הטיסה לקובה

תקציר הפרק הקודם: למה דווקא קובה?

יצאנו (אמא שלי ואני) מהבית לשדה התעופה מאוחר יותר משתכננתי. לא נלחצתי. בכל זאת מדובר היה ביום חמישי בלילה, אמצע החורף. השדה לא היה אמור להיות עמוס (לדעתי), וממילא ציפתה לי דרך של 24 שעות עד לנחיתה בקובה (3 שעות עד לטיסה ואז 21 שעות באוויר ובקונקשן), כך שלא מיהרתי לשום מקום. יחד עם זאת, רציתי להגיע כבר לשדה, למסור את התרמיל, ולדעת שזהו זה, אני באמת מגשים את החלום שלי, אני באמת נוסע לקובה, ושום דבר לא יכול לעצור אותי.

אפשר להגיע לקובה במספר מסלולים אפשריים, קצרים יותר או פחות (עם אארופלוט דרך מוסקבה, עם KLM דרך אמסטרדם ועוד). בחרתי לטוס עם אייר פרנס לפריז, ומשם, לאחר קונקשן של 6 שעות, לקובה. את הכרטיס מצאתי באמצעות מנוע החיפוש skyscanner, והזמנתי אותו כחודש וחצי לפני הטיסה, כשהמחיר שלו היה נמוך.

הטיסה לפריז הייתה לא קלה: המטוס היה עמוס בנוסעים וצפוף. הצד החיובי היה, שזו הייתה טיסת לילה, והצלחתי קצת לישון (לפחות עד שהדליקו את האורות והעירו אותנו בשביל לאכול ארוחת בוקר). נחתתי בפריז הקפואה ב-06:00 (שעון מקומי) כשאני קרוע מעייפות.
איך מעבירים ככה 6 שעות?! מסתבר, שבשדה התעופה (שארל דה גול) חשבו על האפשרות הזו, והקימו מתחם מיוחד לטובת הנוסעים בקונקשן (אח"כ גיליתי מתחם דומה נוסף גם ליד אחד שערי היציאה, לאחר הבידוק הבטחוני). במתחם הוצבו כ-30 כורסאות שינה נוחות מאוד ונקודות חשמל לטובת מחשבים ניידים / אייפדים / סמארטפונים ושאר ירקות (שימו לב! השקעים הם מסוג E, כמקובל בצרפת. יש צורך במתאם!). ישנתי שם במשך שעתיים וקמתי רענן. אמריקה (יותר נכון – אירופה ;-)).

1

צולם באייפון

לאחר התכתבות בוואטסאפ עם המשפחה (יחי ה-wi-fi החינמי, צריך לחדש את ההתחברות כל שעה), הגעתי למסקנה, שכדאי שאתחיל לזוז בכיוון שער היציאה למטוס. בכל זאת נשארו לי רק שעתיים עד להמראה, שדה התעופה גדול מאוד ואין לי כל כך מושג לאן אני צריך להגיע (ב-boarding card שקיבלתי בארץ, לא רק שלא היה כתוב ה-gate לטיסה, אלא אפילו הפנו אותי לדלפקים של הצ'ק אין). הגעתי ל-gate לאחר התברברות קלה (בעזרתם האדיבה של עובדי שדה התעופה שכיוונו אותי לדלפקי הצ'ק אין, ולא לבידוק הבטחוני, למרות שכבר היה לי boarding card. הבידוק הבטחוני נמצא ממש מתחת למתחם ההמתנה), ולאחר שנפרדתי מהדאודורנט שלי (הכנתי לי בתיק שלקחתי איתי למטוס ערכת התיק-הגדול-עם-כל-הדברים-לא-הגיע-מזל-שחשבתי-על-זה-מראש-ויש-לי-בגדים-להחלפה-מברשת-שיניים-ודאודורנט. בבידוק הבטחוני לא הסכימו שאעלה אותו למטוס, כיוון שהמיכל של הדאודורנט היה גדול מדי. נפרדתי ממנו בצער רב, וקיוויתי שהחוויה בקובה לא תהיה חוויה מסריחה 😉 [ממה שקראתי בארץ, יש חוסר גדול של מוצרים בקובה, ולא ידעתי אם אצליח למצוא בה את הדאודורנט שלי. בדיוטי פרי בשארל דה גול לא מצאתי דאודורנט למכירה]).

unnamed

צולם באייפון

גם עכשיו המטוס היה עמוס. התמזל מזלי ושובצתי לשבת במעבר, כך שהיה לי מקום לרגליים. בנוסף, אישתו של הנוסע שישב לידי ישבה במקום אחר, ובשלב מסויים של הטיסה הוא עבר לשבת לידה, כך שממש יכולתי להתרווח.
אמנם טסתי באותה חברת תעופה, אבל המטוס היה ברמה אחרת לגמרי: הוא היה מרווח יותר, הכסאות היו מרווחים ונוחים יותר, לכל נוסע הייתה מערכת בידור עם מסך אישי, ובכלל זה גם שקע USB (!). אירופה, כבר אמרנו? 🙂
הטיסה איכשהו עברה. בחלק מהזמן הסתכלתי על הנוסעים האחרים וניסיתי לנחש מאיזו מדינה הם באים. כמובן שהיו הרבה צרפתים אבל לא רק. בשורה שלי ישב תאילנדי צעיר, שחבש כובע וענד טבעות ועגילים כאילו היה עבריין צעצוע מהסרטים ולא הפסיק להשתעל עליי. מימינו ישב גבר בעל חזות ערבית והציץ בי מדי פעם. חבריו ישבו במקומות אחרים במטוס, ולא יכולתי להמנע מהמחשבה, שאם היה מדובר בסרט פעולה, אז הם היו הליהוק המושלם לתפקיד החוטפים.
נחתי, ישנתי, קראתי בלונלי פלנט, שיחקתי באייפון, ועדיין הטיסה לא נגמרה. כשהתחלתי להשתעמם מאוד מאוד מאוד, בחרתי סרט במערכת הבידור, וכך העברתי את שארית הטיסה (שארכה 11 שעות, למרות שמסיבה לא ברורה חשבתי שהיא תימשך רק 8 שעות).

בית הנתיבות הבינלאומי של קובה, נראה כמו העתק משונמך של טרמינל 1 בארץ: קטן מאוד, צפוף, ישן, לא מסודר ולא ממוזג (ז"א, היו מזגנים. הם כנראה גם עבדו, רק שלא הרגישו את זה). היעילות הקובנית האופיינית (להלן "זמן קובה"), ששמעתי וקראתי עליה רבות, הופיעה מיד בדמות תורי ענק שלא התקדמו בביקורת הדרכונים. בשלב מסויים כבר התחלתי לחשוש שעד שאגיע למסוע בשביל לקחת את התרמיל שלי, הקובנים כבר ייקחו אותו באמתלה של "אין דורש". אחרי תור ארוך נוסף לבידוק בטחוני (מה כבר צריך לבדוק בכניסה למדינה שלא נבדק קודם?!), הגעתי למסוע, וגיליתי שחששתי לשווא. רוב הנוסעים שהיו איתי במטוס, עדיין חיכו למזוודות שלהם… שמחתי מאוד לגלות שהתרמיל שלי כבר הסתובב לו להנאתו על המסוע, מחכה לי שאאסוף אותו. באין עגלה פנויה, העמסתי אותו על הגב ויצאתי. לאחר עוד המתנה ארוכה (שלישית במספר), החלפתי כסף, ושעתיים אחרי שנחתתי, עליתי על מונית להוואנה. עצי הדקל, שליוו אותנו לאורך כל הנסיעה להוואנה, לא איחרו להופיע. ברוך הבא לקובה.

גם במונית, בדרך להוואנה, עדיין לא עיכלתי את העובדה שבאמת הגעתי לקובה להגשים חלום. הרבה חששות הציפו אותי: לא הספקתי לתכנן מסלול (ערים ואתרים בתוך הערים. עשיתי את זה חלקית רק במהלך הטיסה), לא הספקתי לרכז המלצות על מקומות לינה ומסעדות (ואין אינטרנט זמין), לא ידעתי איך אסתדר להיות לבד במשך שבועיים (למרות שהתכוונתי להתקשר הבייתה כל יום), ומעל לכל – לא ידעתי אם אצליח ליצור קשר אישי עם הקובנים (אני מגמגם נהדר ספרדית בסיסית בלבד, לא ידעתי מה היחס שלהם למצלמה ועוד של תייר [למרות ששמעתי שהם מצטלמים בשמחה]. מהבחינה הזו קשר אישי פותר הרבה בעיות), לא ידעתי איך ייצאו התמונות שאצלם, וזה היה החשש הגדול ביותר שלי. לא רציתי לנסוע חצי עולם בשביל לצלם תמונות שלא אוהב. הרבה לחץ וחששות. ברוך הבא לעצמך.

פרולוג: אסע לסנטיאגו

הכל התחיל לפני כמה שנים, כשלמדתי אצל פליקס לופה, קורס צילום רחוב. בסוף הקורס הוא אמר: "אני מוציא טיול צילום רחוב בקובה בסוף הקורס. מי שרוצה, זו הזדמנות מצויינת". וזהו. לא היה צריך הרבה יותר מזה בשביל שאדלק על הרעיון. בזמנו לא יכולתי לנסוע, אבל הוירוס התחיל לקנן.

בשנה האחרונה יש התקרבות משמעותית בין ארה"ב ובין קובה (עד כדי פתיחה מחדש של שגרירויות, וניהול מגעים לנורמליזציה של היחסים). ברגע שקראתי את הידיעות האלו, אמרתי לעצמי (ולכפרה שלי) – "או עכשיו, או אף פעם לא", זה הזמן לנסוע לקובה לפני שהיא משתנה ומאבדת את הצביון שלה.

לא רציתי לנסוע במסגרת טיול מאורגן (יקר, מסלול שלא מושך בעיניי, מבקרים בערים רבות ומבלים הרבה זמן באוטובוס במקום לצלם ומעל לכל – אני שונא לצלם בקבוצה. שונא את זה שיש מטווח מצלמות מול אותו האובייקט, כשההבדל היחידי בין התמונות המתקבלות, הוא זווית הצילום), ומצד שני – זה לא כזה פשוט למצוא מישהו שירצה להצטרף לטיול עם מאפיינים כמו שרציתי (ספויילר: לא מצאתי).
אחרי שהבנתי שאם אני רוצה לנסוע השנה, וכנראה זה יהיה לבד, התחלתי לקרוא באינטרנט ולברר עם אנשים שכבר טיילו בקובה (חלקם אפילו לבד), מה אופי המקום, לשמוע על חוויות שלהם, בשביל לנסות ולהבין את הראש של קובה. האנשים שדיברתי איתם ציירו לי תמונה לא קלה, וזה גרם לי לחששות.  התבשלתי הרבה זמן עם עצמי, אם אני באמת מוכן לנסיעה כזו, לארץ רחוקה, קומוניסטית, דיקטטורית, לא קלה, לבד. בשלב מסויים שקלתי אפילו לוותר, ולהחליף את קובה ביעד אחר, אבל הוירוס התפרץ, והאפשרות היחידה שבאה בחשבון, הייתה לנסוע (ספויילר: כפי שאתם כבר בטח מבינים, בסוף באמת נסעתי :)).
אופי הטיול (טיול צילום, לבד) חייב אותי להתכונן לטווח רחב של מיקרים אפשריים, הקשורים לצילום, לציוד הדרוש, להתנהלות במקום, לביטוח רפואי על כל מרכיביו, ועוד ועוד ועוד. עומס גדול של פרטים ומשימות. הדרך שלי לנהל את ההכנה ולא לטבוע, הייתה הכנת רשימה מפורטת של ציוד דרוש ומטלות לביצוע, ולאט לאט לבצע סעיף סעיף.
בשעה טובה ומוצלחת ההכנות והאריזה הסתיימו 15 דקות אחרי הזמן בו תכננתי לצאת לשדה התעופה. אני מוכן לטיול של שבועיים בקובה.

 

(את הרשומה הזו אני מפרסם, כשאני נמצא בשארל דה גול, בהמתנה לטיסה חזרה ארצה)