פורים בבני ברק

כמו בשנה שעברה, גם השנה יצאתי לצלם בבני ברק. הפעם עשיתי את זה במסגרת פגישת צילום עם הקבוצה של שלומי. הפגישה הוגדרה מראש כצילום תחפושות בבני ברק, אבל אני קיוויתי שאוכל לצלם כהרגלי התרחשויות רחוב. לא הצלחתי בזה. אמנם התמקמנו במקום מרכזי, אבל ההתרחשויות בו לא משכו לי את העין (בטח לא לראות נער מתבגר מקיא את נשמתו באמצע הרחוב ב-10:45 בבוקר, אחרי ששתה יותר מדי…).
למרבה השמחה מצאתי לי בת לוויה נחמדה, שהגיעה גם היא במסגרת הקבוצה, ויצאנו לסיור פרטי משלנו (גם אם קצר יחסית) ברחובות בני ברק, לתור אחר התרחשויות שקרובות יותר לליבנו (ואכן נתקלנו בכאלו).
בסופו של דבר, כשראיתי בבית את התמונות שצילמתי, ראיתי שהרוב המכריע שלהן עונה להגדרה של "פורטרטים סביבתיים" (זו הגדרה שלי) – תמונות בהם רואים מצולם בסביבתו הטיבעית. יותר צילום דוקומנטרי (לדעתי), מאשר צילום רחוב. הצילום הבא עונה להגדרה הזו מצויין.

עד עכשיו אני אוכל את הלב, על זה שחתכתי בצילום את הרגליים שלו

להמשיך לקרוא

פסח בבני ברק: אפיית מצות (חלק ב')

למי שפספס / רוצה להשלים, זה מה שקרה בפוסט הקודם.

לאחר החלפת כיסוי השולחן, העבודה נמשכה במלוא עוזה (הזדמנות טובה לצלם צורות גיאומטריות).

(1)

(2)

(3)

לאחר רידוד העיסה, כל המצות עברו לעמדה אחת, בסוף השולחן, שהייתה הקרובה ביותר לפתח החדר הצדדי עם התנור. בעמדה זו, חוררו את המצות בעזרת כלי מיוחד (חיטטתי קצת באינטרנט, ומצאתי שהחורים נועדו למנוע נפיחות במצה [נפיחות == התפחה == החמצה]).

(4)

(5)

ולאחר מכן נאספו ע"י הרבי והוכנסו  לתנור, לאפייה.

(6)

(7)

(8)

לאחר שהמצות היו מוכנות, הרבי הוציא אותן מהתנור, ושם אותן על שולחן שעמד בסמוך, שם הן נארזו בקופסאות קרטון שהוכנו מראש.

(9)

והנה התוצר המוגמר, מחכה לאריזה.

(10)

פסח בבני ברק: אפיית מצות (חלק א')

חבורת הגברים התאספה בבית הכנסת הקטן. התרגשות גדולה אחזה בהם, הרי לא כל יום מגיע חג הפסח. בביתם הלכו ונשלמו ההכנות לחג: הבית נקי, ביעור החמץ תם ונשלם והאוכל התבשל בסירים לקראת ארוחת הסדר. אפשר היה להריח את החג המתקרב (ובמיוחד את החמץ שעלה באש). רק דבר אחד היה חסר – מצות, שנאפו באותו היום, לסדר הפסח.

כשהרבי הגיע, הכל כבר היה מוכן. אחד האברכים העמיד את שק הקמח על שולחן אחד, ועל שולחן אחר, המתין כד עם מים שלנו (מלשון ללון, לישון. "מים אלה שואבים לפני שקיעת החמה, בשעות בין הערביים. את המים מסננים, מניחים להצטנן בכלים מכוסים במשך לילה שלם (לפחות 12 שעות. חום גורם לבצק להחמיץ מהר יותר) ורק אז משתמשים בהם עבור המצות. הטוב ביותר הוא לשאוב מים מבאר מכוסה (שהשמש לא מחממת את מימיה)" [הסבר זה ונוספים על הכנת המצות אפשר לקרוא באתר הזה]). שאר האנשים לבשו סינורים לבנים מפלסטיק על בגדיהם השחורים, והיו מוכנים למלאכה המאומצת: עומדות לרשותם רק ח"י דקות מרגע הכנת העיסה ועד להכנסתה לתנור. כל שנייה חשובה. אסור בתכלית האיסור לתת לעיסה להחמיץ, כמה שנאמר "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות – כי לא חָמֵץ,
כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם" (וכבר שמעתי מישהו שאומר: "אם הם אכלו עוגות מצות למה אנחנו סובלים עם הדבר היבש הזה, הקרוי מצה?").

(1)

(2)

התמונה צולמה בשלב מאוחר יותר, בו הוכנה עיסה חדשה (זה אינו הרבי).

הרבי התכבד והכין את העיסה הראשונה, ומיד עבר לחדר הצדדי, בו היה התנור. הוא היה האחראי על אפיית המצות, החולייה האחרונה בשרשרת האנושית שעמלה על הכנת המצות. מנהל העבודה חימם את גרונו וזירז אנשים להתחיל במלאכת הלישה מסביב לשולחן המאורך, עליו חיכה מערוך לכל אחד מהאנשים.

(3)

העבודה החלה במרץ. אדם אחד, שעמד בראש השולחן, חילק את עיסת הבצק לחתיכות קטנות, ומסר אותן לאחרים, לעיבוד. אלו בתורם, רידדו את הבצק בטרם העבירו אותו הלאה בשרשרת.

(4)

(5)

(6)

(7)

לאחר ח"י דקות מנהל העבודה השמיע קריאה חדה, וכל העוסקים במלאכה, עצרו בחדות והשליכו את הבצק אותו רידדו על הרצפה. הבצק החמיץ וכבר לא היה שמיש. מהר מאוד הוכנה עיסה חדשה, נפרס כיסוי חדש על השולחן, הוחלפו המערוכים והעבודה התחדשה במלוא המרץ.

(8)

(9)

המשך יבוא
🙂

עדלאידע(ו)

יצאתי בפורים (שאלוהים זוכר מתי היה וכמה זמן כבר עבר מאז…) לצלם בבני ברק. אללה יוסתור ולהקתו. זו ההגדרה היחידה המתאימה שיש לי, להלך הרוח ולאווירה ברחוב שהיו שם. זו לא הפעם הראשונה שלי שם, כך שאני כבר יודע שמדובר בפלנטה אחרת, אבל זה היה מוקצן אפילו מכרגיל.

נתחיל עם התנועה – היו פקקים גדולים בדרך אל מרכז העיר. המוני מכוניות שעשו את דרכן אל הרחוב הראשי של העיר, ובאיטיות מרשימה, לא תמיד באשמתן. לא פעם ולא פעמיים הולכי רגל החליטו לרקוד באמצע הכביש (פורים, לא?) ועיכבו את התנועה. במקרים אחרים, היו מכוניות שעצרו באמצע הכביש והורידו ו/או העלו נוסעים, כשנחיל שלם של מכוניות מחכה מאחור (פורים, לא?). ועוד לא דיברתי על השפעת הרמזורים או על כמות הצפירות של הנהגים המתוסכלים (פורים, לא?)…

(1)
תיארתי לעצמי שזה מה שיקרה, ולכן חניתי קרוב לרחוב הראשי (ע"מ לא ללכת ברגל שעות רק בשביל להגיע למרכז העיר), אך עדיין מספיק רחוק (בשביל לא להתקע יותר מדי בפקקים) ממנו. מהרגע שחניתי, נכנסתי ל-state of mind אחר, למצב בו באתי להרגיש את האווירה של "בני ברק בפורים" בשביל לצלם אותה הכי טוב שאני יכול. לא הצלחתי לעבור לשלב של "לצלם את החוויה". אני חושב שזו הייתה יציאה הצילום שצילמתי בה הכי מעט תמונות. מצד שני, חוויתי את העיר. אולי יותר מכרגיל, אני חושב. והיה מה לחוות. אוהו כמה שהיה…

ממה להתחיל… אני אתחיל בזה שהרגשתי שונה. בשנייה שיצאתי מהאוטו שלי, עברה לי בראש המחשבה "למה לא התחפשתי?". זה היה מאפשר לי להיטמע יותר באוכלוסיה, למרות שאני חושב שגם כך היו מצליחים להבין שאני לא "מקומי" (נו, ומה הפלא? עם לבוש חילוני לחלוטין, תיק גב ומצלמה "רצינית" ביד, באמת שאי אפשר היה לטעות ולחשוב שאולי אני "מקומי" ;)).
תמיד אני מקבל את ההרגשה שאני שונה (ולא במפתיע), אבל אני חושב שהפעם ההרגשה הזו הייתה מוקצנת יותר, בגלל הניגוד החריף שנבע מהבלגן הגדול שהיה שם ומהעובדה, שלא לקחתי חלק בחגיגות.

(2)
אחד הדברים הנוספים שמיד הרגשתי בהם, היה כמות האנשים שהייתה ברחוב. אני לא יודע מה כמות האנשים שבד"כ מסתובבת ברחוב בצהרי היום (למרות שאולי ניתן להשליך ממה שכתוב כאן), אבל היו המונים של אנשים שהלכו מפה לשם, משם לפה ואולי גם בחזרה (את חלק מהאנשים ראיתי כמה פעמים, למרות שעשיתי מסלול מעגלי).

זו מצווה לתרום לנזקקים, ובמיוחד בפורים, ולכן כל מספר מטרים ראיתי קופות צדקה (שמקריאת הכיתוב על חלקן, הייתה לי הרגשה שהן "מיוחדות" לפורים) או גבר/אישה שהתרימו לפורים. מצד אחד זה יפה לראות את העזרה ההדדית, אבל מצד שני איזו תרבות "שנור" מפותחת…
אפרופו תרומות, כל כמה דקות עברה מכונית עם מערכת כריזה, שמילאה את האוויר עם קריאות בסגנון של "הרבנים שליט"א קבעו בפסק הלכה שזו מצווה לתרום בפורים. לתרומות חייגו 1-800-000-000". הכריזות הצטרפו לצפירות המכוניות, ולמוסיקה שהושמעה ממכוניות אחרות בעלות מערכת כריזה. בקיצור – קקפוניה שלמה ורועשת מאוד.
אפרופו תרומות (2), היו כמה אנשים שלקחו את עניין התרומות לאקסטרים, ולא היו מוכנים לקבל "לא" כתשובה – אחד מהם אפילו נשכב על מכסה מנוע (!) של מכונית מונעת (!!) שעמדה ברמזור אדום, וחיכתה לאור הירוק בשביל לנסוע. הוא ירד משם רק אחרי דו-שיח קרוב מאוד עם נוסעי המכונית.

(3)אמרתם עדלאידע, אמרתם שיכורים. כמה שהם היו שיכורים… אלוהים ישמור. לא כולם, ואפילו לא רובם (למרות שהיו גם לא מעט מבוסמים), אבל אלו שכן היו שיכורים, היו שיכורים מספיק גם בשביל האחרים… מעולם לא התקרבו אליי וחיבקו / ליטפו לי את הפנים כ"כ הרבה גברים (ולא, לא הזמנתי אותם לעשות את זה ;)). ריח אלכוהול נדף מהם וחלקם אפילו החזיקו בקבוק וודקה / ויסקי / יין ביד (תוך כדי זה שהם הולכים ברחוב), ושתו ישירות ממנו. ובמידה ששאלתם, אז כן. גם נערים / ילדים (היו נערים / ילדים מעטים שגם עישנו, וגם זו מסורת בפורים, לא ברור לי למה). אני יודע שזה מקובל אצל החרדים, לשתות לשוכרה בפורים (פורים, לא?), אבל זה היה מחזה ממש לא נעים לראות גבר מנסה ללכת ישר כשהוא דוחף עגלת תינוקות (ללא תינוק/ת בתוכה), ולא מצליח ללכת ישר… בשלב מסויים בני הלוויה שהלכו איתו, לקחו ממנו את העגלה ותמכו בו. בכלל, אלו ששתו לשוכרה היו מוקפים בחברים / בני משפחה שדאגו לשמור עליהם מהסביבה ולשמור על מהסביבה מהם.

(4)

(5)

(6)
האווירה הפרועה התבטאה גם בנהיגה / נסיעה / הליכה לא בטיחותית של נהגים וכלי רכב / נוסעים / הולכי רגל. הזכרתי את זה קצת מקודם. בנוסף למה שכבר כתבתי למעלה, זה לא היה נדיר לראות מכוניות נוסעות שלא לפי חוקי התנועה, עוצרות במקום אסור, מעלות ו/או מורידות נוסעים בצורה לא מקובלת (ולפעמים אפילו בצורה קצת מסוכנת) או כאלו, שפלג הגוף העליון של מספר נוסעים היה לגמרי מחוץ למכונית. הולכי רגל הלכו בקבוצות על הכביש כאילו אין מדרכה, השפריצו קצף מתרסיסים, צפרו בצופרים, בקיצור – בלגן (פורים, לא?).

(7)
בשלב כלשהו התחיל להיות קר ומאוחר, אז החלטתי לסיים את הביקור בבני ברק. בדרך לאוטו ליוותה אותי המולת קולות (גם של שירה וצחוק) שבקעו מדירות הבתים. אין ספק שלחרדים יש את הדרך שלהם לחגוג עדלאידע (תרתי משמע), גם אם לפעמים זה הרגיש, שברגע שקצת איפשרו להם להשתחרר, השתחרר הרבה "קיטור", כמו פקק של בקבוק שמפניה.

פורים, לא?