תערוכת צילום STREET ART PHOTOGRAPHY

לפני כשבועיים קיבלתי במייל ניוזלטר מהצלם פליקס לופה (בזמנו למדתי אצלו קורס צילום רחוב, שבדיעבד היה קורס משנה חיים). בניולטר הוא פרסם קול קורא לצלמים להגיש תמונות לתערוכת צילום, שנושאה הוא Street Art Photography.
התבחבשתי ביני לבין עצמי במשך יום או יומיים אם לשלוח תמונות, ובסוף החלטתי שכן. מקסימום לא יקבלו אותן. מפה לשם, משם לפה, קיבלו לתערוכה אחת מהתמונות ששלחתי, תמונה שצולמה בחג הפורים לפני מספר שנים.

התערוכה מציגה בנמל יפו, במבנה הנמצא ממש מול אחד הרציפים באמצע הנמל. בתערוכה מציגים כ-100 צלמים, וכ-100-120 תמונות.
ביום שישי האחרון התקיימה הפתיחה הרישמית. הפתיחה הייתה נהדרת!! המקום היה מ-פ-ו-צ-ץ באנשים. בפורום אומנות הצילום בתפוז קראתי, שלהערכת המארגנות היו שם 1,500 איש (!). הגלריה הייתה כל כך עמוסה, עד שהיה צורך לווסת את תנועת האנשים, שרצו להכנס לגלריה.

אני מודה שחששתי מאיכות התמונות שיוצגו, לאחר ששמעתי שבתערוכה יציגו כ-100 צלמים. לאחר הפתיחה אני יכול רק לומר, שלכבוד הוא לי להציג בתערוכה, ואני גאה להימנות עם חברה מוכשרת כל כך של צלמי רחוב, שצילום הרחוב קרוב לליבם. הרוב המכריע של התמונות נהדרות, חלקן מופלאות ממש.

בקיצור, אני ממליץ בחום על ביקור בתערוכה.

פרטים טכניים:
התערוכה מציגה עד ה-19.12 בגלריית נמל יפו. שעות פתיחה מדוייקות ומפת הגעה אפשר למצוא בקישור לאתר הגלריה.

 

 

מודעות פרסומת

סיכום שנת 2014 (חלק א')

כמה מילות פתיחה –
1. את ההשראה לרשומה הזו שאבתי מהרשומה של עננת, אז דבר ראשון – תודה רבה! 🙂
2. אמנם הרשומה הזו מפורסמת באיחור אלגנטי, אבל היא עדיין רלבנטית :))
3. כל התמונות שתיראו ברשומה הזו, מפורסמות בפעם הראשונה.
4. הרשומה יצאה ארוכה מדי, אז פיצלתי אותה לשני חלקים.

אז מה היה לנו השנה מבחינה אישית וצילומית?
את ינואר 2014 פגשתי כשאני עובד במקום עבודה שסבלתי בו מאוד. מצד שני, היה יתרון אחד למצב – ברגע שיצאתי ממקום העבודה, הוא לא העסיק יותר את מחשבותיי (אלא אם כן מחשיבים את כל הקיטורים שסיפרתי לכפרה שלי). יחד עם זאת, למרות שעבדתי בהייטק, נשאר לי כוח בסוף היום לעסוק בדברים שאהבתי, כגון צילום, ואפילו הייתי לקראת סוף קורס צילום שנהניתי בו מאוד. התמונה הבאה צולמה במסגרת פרוייקט הגמר לאותו קורס.

(1)

ללא כותרת

נמל תל אביב, ינואר 2014

הקורס הזה עזר לי להבין, שתחום הצילום המועדף עליי הוא צילום דוקומנטרי, ופחות צילום רחוב. קל יותר להכנס לאווירה של אירוע מתמשך, הרבה יותר קל להחליט מה אני רוצה לומר באירוע מתמשך, שאופיו ידוע מראש (לרוב). וכשאני יודע מה אני רוצה לומר, התמונות שלי טובות יותר בהרבה.

בפברואר המצב בעבודה נשאר זהה (והוא נשאר ככה גם בהמשך). מה ששימח אותי עד אמצע החודש, הייתה תערוכת הצילומים של סוף הקורס. זה היה כיף גדול להדפיס עותק קשיח של התמונות שצילמתי, להדביק אותן על קאפה, לסדר אותן אחת יד השנייה, לתלות אותן על הקיר ולהסתכל עליהן ממרחק. אושר גדול. ממש חוויה נהדרת.
לצערי הרב, אחרי תערוכת הצילומים המשובחת של כל הלומדים בקורס (השתתפו בו צלמים מצויינים), הקורס נגמר :-/
מה שהיה יותר גרוע, זו העובדה שאחרי שהקורס נגמר, הרגשתי שאני נופל לתוך רִיק, שעִם הקורס נגמרה לי גם המוזה לצלם, וכבר התחלתי לכתוב רשומה חצי-דכאונית על זה, אבל הפסקתי באמצע (מאפיין נוסף שלי השנה – להתחיל לכתוב רשומות, ולהפסיק באמצע).
בעקבות החוסר במוזה כמעט ולא יצאתי לצלם, וגם כשכבר יצאתי, התוצאות לא היו מרנינות.
הדבר היחידי שעזר לי (למעט הכפרה שלי :)), זו הידיעה שקורס נוסף שנרשמתי אליו, היה אמור להתחיל במרץ.

(2)

ללא כותרת

מחנה יהודה, פברואר 2014

התמונה הזו צולמה במחנה יהודה, במסגרת טיול כיף שעשיתי עם הכפרה שלי 🙂

במרץ אני חושב שלא צילמתי בכלל (למעט את המשפחה), אבל היו בו גם אירועים חיוביים – התחלתי לחפש עבודה חדשה והתחלתי ללמוד (תופים בבקשה…) בקורס מבוא לתולדות האומנות באוניברסיטה הפתוחה. כן, כן! נשבע לכם, שעד שעשיתי את הקורס בצילום בעם, הייתי נקרע מצחוק אם הייתם אומרים לי, שאלמד פעם קורס כזה. איך זה קרה? במהלך הקורס בצילום בעם, הרגשתי שחסר לי ידע ממש בסיסי באומנות, והקורס בפתוחה עשה רושם שהוא ייתן את המענה הדרוש. אז 6 שנים לאחר שחשבתי שסיימתי ללמוד במסגרת אקדמאית, הפכתי שוב לסטודנט, וזה היה כיף 🙂
הקורס עצמו היה מעניין, אם כי לא מסעיר כמו שחשבתי שיהיה. בנוסף, בגלל שהעבודות שראינו במהלך השיעור היו ציורים ולא תצלומים, המוזה לא שרתה עליי כמו בקורס הצילום שעשיתי. ועדיין, נהניתי מהלימודים בקורס ומשיעורי הבית.
באמצע החודש הייתה לי תאונת עבודה ונפגעתי בעין. עברתי שבוע שלם של סבל טהור, עד שמצב העין התחיל להשתפר. לא כיף.

באפריל נסעתי לצלם את שבת האור בכנסייה האתיופית בירושלים. זו הרשומה הראשונה שפרסמתי ("ראשונה? אבל פרסמת רק אחת…" אתם בוודאי תוהים. ובכן, אהממ… השתיים הבאות נמצאות עדיין בתהליכי כתיבה ואני מתכוון לפרסם אותן לפני שתעבור שנה שלמה :-D). בלב שקט אני יכול לומר, שהתמונות שצילמתי שם, הן התמונות הכי טובות שצילמתי בשנת 2014, ובין הכי טובות שצילמתי אי פעם.

(3)

ללא כותרת

שבת האור, ירושלים, אפריל 2014

אפריל הסתיים בצורה קצת צורמת, וכיוון שתהליך חיפוש העבודה סחט ממני את כל הכוחות, לא יצאתי לצלם במהלך חודש מאי :-/
בנוסף, היכולת שלי להתרכז בלימודים צנחה פלאים, ולא היה לי כל כך חשק ללמוד, למרות שהגענו סופסוף לחלק המעניין של הקורס – לימוד היכולת לנתח תמונה בצורה מעמיקה. בהחלט אפשר לומר, שחודש מאי לא ייזכר כאחד מרגעי השיא השנה…

לעומת זאת, יוני סימן התחלות חדשות ומשמחות – מצאתי עבודה חדשה שאני נהנה בה, למרות קשיים מסויימים.
ממש לפני שהתחלתי לעבוד, לקחתי עמה ימי חופש לעצמי, שבאחד מהם יצאתי לצלם. כשראיתי את הסיטואציה הזו, כמובן שלא התאפקתי והשתדלתי להוציא ממנה את המירב. עד היום אני תוהה אם יכולתי להוציא ממנה יותר (כן, הפרפקציוניזם הזה יהרוג אותי יום אחד…).

(4)

ללא כותרת

תל אביב, יוני 2014

התמונה לעיל צולמה במסגרת אותו סיור צילום לחוף הים.

 

כאמור, זה היה החלק הראשון. יהיה גם חלק שני.
🙂

 

 

טיפים למחפש עבודה בהייטק

כמו שכבר קראתם כאן, לא מזמן סיימתי סבב נוסף של חיפוש עבודה. ברשומה הזו אפרט ככל האפשר את הטיפים שעזרו לי במהלך התקופה הקשה הזו. יש מספיק אתרים שמפרטים כיצד יש להתנהל במהלך הריאיון, ולכן לא אפרט על כך, אלא על כל המסביב.
הרשימה הזו אינה ייעוץ מקצועי, וכדאי להתייעץ עם גורמים מוסמכים ממני בכל הקשור לשימוע / זכויות מפוטרים.

במידה ומודיעים לכם על כוונה לפטר אתכם / פיטרו אתכם:
1. לפי החוק, אתם זכאים לשימוע. מקום עבודה שלא מאפשר לכם את זכות השימוע עובר על החוק. אמנם יש כאלו שטוענים שמדובר במשחק מכור מראש, אבל כדאי ורצוי מאוד להתכונן פיזית ונפשית לשימוע (תישנו טוב בלילה, גם אם זה אומר להרדם בעזרת כוס יין אדום / כדור שינה). אולי בכל זאת זה יעזור.

2. דעו את זכויותכם (לינק לחיפוש בגוגל). הכתבה הזו בוואינט, מתמצתת היטב את עיקר הזכויות. כמובן שכדאי גם לקרוא באתר של ביטוח לאומי.

3. תנסו להגיע להסדר עם מקום העבודה על תאריך סיום עבודה רחוק ככל האפשר (יותר מהחודש הסטנדרטי). לפעמים זה יצליח (עמית לצוות שפוטר באחד ממקומות העבודה הקודמים שלי, קיבל 3 חודשי הודעה מקדימה, וגם אני קיבלתי חודש וחצי במקום החודש הרגיל).

4. תפרקו מתחים וכעסים, אם זה בהליכה, קיקבוקסינג (בחוג המתאים) או ביוגה. סביר מאוד להניח שהתקופה הקרובה תהיה מלחיצה וחבל לצבור מתחים סתם.

5. תשתפו את בני הזוג בתחושות שלכם ותקשיבו להם. כדאי מאוד שהם יידעו מה עובר לכם בראש, כיוון שגם עליהם תעבור תקופה קשה. שיתוף הדדי יכול להפחית את מידת הלחץ והמתח בבית.

6. היערכו בצורה המתאימה מבחינה כלכלית (יש מספיק דוגמאות ברשת איך לעשות את זה בדרך הטובה ביותר).

7. אם אתם עדיין נסערים מהסיטואציה, קחו כמה ימים להרגע. חיפוש העבודה דורש המון כוחות נפש, ולדעתי מומלץ להתחיל אותו כשמוכנים לכך מבחינה נפשית. זו אמנם קלישאה, אבל יש רק הזדמנות אחת לרושם ראשוני.

תהליך מציאת העבודה:
8. קחו בחשבון שמדובר בתקופה ארוכה, שתדרוש מכם המון כוחות נפשיים, ותיערכו לכך בהתאם (קראתי איפשהו שבשביל לקבל הצעת עבודה אחת, צריך להתראיין אצל כ-10 חברות). מהרגע הזה ואילך, אתם עובדים במציאת עבודה חדשה. אל תתבלבלו – זו יכולה להיות עבודה במשרה מלאה.

9. זה אולי אחד הטיפים החשובים שתקראו כאן – שבו עם עצמכם ותחליטו מה אתם רוצים לעשות בתפקיד הבא שלכם, עד הרמה הבסיסית ביותר. לי עברה בראש המחשבה לעשות שינוי קריירה, אבל מהר מאוד הבנתי, שמה שאני רוצה לעשות זה להמשיך לעבוד כמתכנת ג'אווה בצד השרת, להשתמש בטכנולוגיית Spring, וזו העבודה שחיפשתי.
תחשבו גם מה תירצו לעשות בתפקיד אחרי העבודה שתמצאו עכשיו, ותכוונו את עצמכם בהתאם.

10. הקדישו כשבוע – שבועיים לחזרה על חומר מקצועי. יש המון חומר ברשת, וכדאי להקדיש את הזמן לפני תחילת החיפוש, כי אחר כך לא תמיד יש זמן מתאים לזה.

11. תעדכנו קורות חיים (ואפילו עדיף – תשמרו עליהם מעודכנים כל הזמן). יש מספיק דוגמאות ברשת. אישית הכי התחברתי לתבנית שמופיעה בדף הזה.

12. תפיצו את קורות החיים שלכם לחברות השמה / אאוטסורסינג בהדרגה, ע"מ לא ליצור עומס טלפונים וריאיונות. כל שבוע – שבועיים תפיצו את קורות החיים שלכם לחברות חדשות. ככה אתם מבטיחים לעצמכם זרם קבוע (בתקווה) של טלפונים והצעות עבודה, ולא עומס נקודתי.
כמובן שכדאי להעביר גם לעמיתים לשעבר וחברים. יש כאלו שטוענים שבדרך זו הסיכוי להיות מזומן לריאיון גדולה בהרבה מסתם שליחת קורות חיים. אני פירטתי מה אני מחפש ובאיזה אזור גיאוגרפי, וזאת במידה והמייל לחברים יועבר הלאה.

13. תישמרו על קשר טוב עם אנשי חברת ההשמה. מטבע הדברים, לאחר גל ההצעות הראשוני, כמות המשרות הרלבנטיות עבורכם יורדת ואיתה גם כמות הטלפונים שתקבלו. לכן חשוב שתישמרו את עצמכם בתודעה של אנשי חברת ההשמה, שמקבלים קורות חיים של אנשים חדשים כל יום.
בנוסף, יש חברות השמה שמפרסמות באתר שלהן פרטים על משרות חדשות שנפתחות, ומומלץ להרשם ולקבל עדכונים אוטומטיים עליהן.

14. ישנם אתרים ברשת בהם מתפרסמות הצעות עבודה. תירשמו לקבלת עדכונים אוטומטיים על משרות חדשות.

15. אפשר לומר כל דבר, צריך רק לדעת איך. במידה וישנן נקודות בעיתיות, תחשבו מראש על דרך הולמת ולא מרתיעה לדבר עליהן בלי חשש. אני דוגל בדרך של לומר את האמת (בשביל למנוע סיבוכים מיותרים), לפעמים תוך כדי עיגול מסויים של פינות והעברת מסרים בסאב-טקסט.

ריאיונות עבודה:
16. היו זמינים בטלפון ככל האפשר. טלפונים מחברות השמה ומחברות הייטק יגיעו בכל זמן אפשרי.

17. ריאיונות העבודה דרשו ממני הרבה כוחות (בגלל הצורך למצוא עבודה מהר), ולכן העדפתי לקבוע ריאיון אחד בכל יום. לא פעם נאלצתי לקבוע גם שני ריאיונות באותו היום, אבל זו הייתה אפשרות פחות מועדפת עליי (ואם זה קורה, תדאגו לשמור על הפרש שעות מתאים ביניהם, שיאפשרו לכם לנוח, לאכול ולהתארגן מחדש לריאיון השני).
אחת מהדרכים שלי לשמור על כוחות ושפיות הדעת, הייתה לקחת באופן קבוע יום חופש אחד בשבוע מתהליך מציאת העבודה. זה היה אחד הדברים החכמים ביותר שעשיתי, כיוון שזה איפשר לי להתמלא מחדש באנרגיות הדרושות ללא רגשות אשם שאני מזניח את התהליך.

18. שימרו על עירנות ותשומת לב כל הזמן. חלק ממקומות העבודה מתחילים את הסינון כבר בשיחת הטלפון עוד לפני הזימון לראיון אישי, וחובה לשמור על ריכוז מקסימלי בכל רגע נתון.

19. במידה וזומנתם לריאיון (שיהיה בהצלחה! :)), וודאו שיש לכם את כל הפרטים הבאים: תאריך ושעת הריאיון, סוג הריאיון (מקצועי / אישי), כתובת, קומה, שם המראיין ומספר טלפון שלו / של קובע הריאיון. תרגישו חופשי לקבוע את הריאיון בשעה שמתאימה לכם.

20. היערכו בהתאם לריאיון – תישנו טוב בלילה (ע"ע סעיף 1) ותכננו לכם את לוחות הזמנים בהתאם למטלות הדרושות –
א. התארגנות לריאיון: מקלחת, ארוחה קלה (כשעתיים לפני הריאיון), קפה (עד כשעה לפני הריאיון, יחד עם כוס מים – אותי קפה מייבש, ולכן כוס המים הנוספת).
ב. נסיעה לריאיון: זמן הנסיעה, זמן מציאת מקום חנייה (לפעמים זה לוקח יותר מאשר הנסיעה עצמה…) וזמן הגעה לקבלה של החברה בה אתם מתראיינים.

21. יצאתם מהריאיון? יופי. תעברו בראש על כל השאלות שנשאלתם ועל התשובות שנתתם (ע"ע סעיף 15), ותספרו למישהו מהתחום בו אתם מחפשים עבודה. הוא יכול לתת לכם זווית ראייה נוספת על התשובות שלכם.
לאחר הפקת הלקחים מהריאיון, תשכחו ממנו. או שעברתם בהצלחה, ואז יצרו איתכם קשר במהרה (בד"כ תוך יומיים – שלושה, ואז אין מה לחשוב מחשבות מיותרות על מה יהיה) או שלא יצרו איתכם קשר (ואז תבינו לבד שלא עברתם, עד שתקבלו מייל מנומס של "תודה אבל לא תודה" כשבוע לאחר מכן, ואז ממילא כל מחשבה בעניין היא מיותרת).
למה אני כותב את זה? כי לי יש נטייה לטחון כל דבר אפשרי, ולבזבז על זה אנרגיות שאני צריך לדברים אחרים. חבל. תשמרו את הכוחות שלכם.

הצעת שכר:
22. בשעה טובה ומוצלחת קיבלת הצעת שכר. יופי!!!! קיראו בשבע עיניים את החוזה המוצע, וכדאי לתת גם לאחרים לקרוא אותו. בד"כ יש בחוזה כמה "עיזים", שכדאי לעלות עליהן מראש ("עיזים" ידועות – צורת התגמול על ימי מחלה, הפרשות סוציאליות, מקום חנייה ועוד).

23. תרגישו חופשי להתמקח על דברים שלא ניראים לכם. זה השלב המתאים לכך.

24. קחו לכם כמה ימי חופש לפני תחילת העבודה. טעינת המצברים הזו חשובה מאין כמוה.

 

בהצלחה בתפקיד החדש!
:- ))))))))))))))))))))

 

(זהו. פוסט אחרון בנושא. חוזרים לעסוק בצילום החל מהפוסט הבא :)).

 

המכתב

הטלפון על השולחן צלצל. על הקו הייתה מנהלת משאבי האנוש החטיבתית.
״volcman, אתה יכול לבוא אליי למשרד לרגע?״. כחודש וחצי לפני השיחה הנ״ל קרתה לי תאונה בעבודה. מנהלת משאבי האנוש הייתה איתי בקשר מהרגע התאונה וגם אחרי שחזרתי לעבודה, כך שלא הופתעתי או חששתי כששמעתי את הבקשה שלה.
כשנכנסתי למשרדה, ראיתי שגם מנהל הפיתוח של החטיבה שלי נמצא שם, ומחזיק בידו מעטפה. לשנייה עברה לי מחשבה, שאולי מדובר בפיצוי על התאונה שעברתי, כיוון שהייתה להם אחריות עקיפה להתרחשותה.

אז זהו, שלא. בדיוק ההיפך הוא הנכון.

״תשמע, גם לנו זה קשה בלה בלה בלה… אנחנו לא מרוויחים מספיק ונאלצנו לעשות רה-אורגניזציה בחטיבה ולקצץ בלה בלה בלה…״. המילים הגיעו מרחוק.
לא נלחצתי ולא התרגזתי. בשביל מה לי? זה בזבוז מיותר של אנרגיות שאני צריך לפעולות אחרות לחלוטין. אין לי משאבים מיותרים לבזבז, מה גם שאני כבר הרבה שנים בהייטק ויודע איך העסק עובד. עברתי יותר גלי פיטורים ממה שאני זוכר, ואת רובם המכריע עברתי בשלום. אנשים מהצוות שלי או מצוות מקביל פוטרו, ואני שרדתי. עכשיו הגיע ״תורי״. אלה חוקי המשחק, טייק איט אור ליב איט.

תוצאות השימוע שנערך לי למחרת היו צפויות. לא היו להם יותר מדי הערות על רקע מקצועי (לטענות שהועלו היו לי נימוקי נגד, והרושם שלי היה שהם התקבלו), וממילא הפיטורים היו על רקע קיצוצים. עם קיצוצים אי אפשר להתווכח.
לזכותם ייאמר, שמנהלת משאבי האנוש הציעה לי לעבור לפרוייקט אחר בחטיבה אחרת, ומנהל הפיתוח נתן המלצות טובות, כיוון שזימנו אותי לריאיון בחטיבה המדוברת. מסיבות שלי החלטתי לא לעבור לתפקיד הזה, ולחפש מקום עבודה חדש. אבל אני מקדים את המאוחר, כיוון שכל זה קרה רק לאחר שבוע.

מרגע ההודעה על הפיטורים, ניתנה לי האפשרות להיות בבית על חשבון העבודה, וניצלתי היטב את הזמן הזה בשביל לחזור על חומר מקצועי וללכת לריאיונות עבודה. אומר בצורה גלויה, שאמנם הפיטורים האלו הפתיעו אותי, אבל לא לגמרי שמטו את הקרקע מתחת לרגליי. ולמה זה? לא נהניתי לעבוד שם. אפשר לומר שאפילו סבלתי מאוד, ולכן כבר התחלתי לחפש עבודה אחרת, כך שלא הייתי צריך להתחיל מאפס את תהליך חיפוש העבודה, אלא רק להאיץ אותו. ועוד איך האצתי אותו, אוהו!
הודעת הפיטורים הייתה יריית הפתיחה למירוץ אחר המשרה הבאה, מירוץ שנמשך 6 שבועות, במהלכם הלכתי ל-23 ריאיונות עבודה (בניכוי סופי שבוע, יום הזיכרון לחללי צה"ל, יום העצמאות וחג השבועות מדובר בממוצע של ריאיון עבודה בכל יום). קצב מטורף לכל הדיעות. נזקקתי לעבודה חדשה, ונזקקתי לה כאן ועכשיו, אז הסתערתי על המשימה בכל המרץ. בנוסף, כשאני נמצא בעשייה, מפלס הלחץ והמתח יורד. דברים זזים קדימה, ואני עסוק בביצוע, ולא במחשבות.

אני מודה שהיו כמה מיקרים בהם נכנסתי ללחץ, אם כי פחות מהמצופה (התבגרתי? :-D). בערך כל 10-14 ימים, חוויתי כמה שעות של לחץ ומתח, כתוצאה ממחשבות יתר. הפעם הראשונה בה נלחצתי קרתה, כיוון שעברו מספר ימים משליחת קורות החיים שלי לחברות השמה, ואלו עדיין לא התקשרו אליי עם הצעות עבודה. איכשהו נרגעתי, וכמה שעות לאחר מכן (או יום למחרת, אני לא בדיוק זוכר) הטלפונים התחילו לזרום והתחלתי לקבוע ריאיונות עבודה. במקרה אחר נלחצתי כיוון ששבוע מסויים היה ריק מריאיונות (לשמחתי, עד מהרה גם זה השתנה), והפעם האחרונה קרתה, כיוון שהרגשתי שאף תהליך לא מבשיל לכדי הצעת שכר (מבחינתי, כל עוד לא קיבלתי הצעת שכר, זה כאילו לא עשיתי כלום).
לפעמים השעות הקשות ביותר היו בלילה (במיוחד בעשרת הלילות הראשונים לאחר הודעת הפיטורים), לאחר שכל בני הבית הלכו לישון ואני נשארתי ער או כשניסיתי להרדם. המחשבות רצות חופשי, הגוף דרוך, מפוצץ באדרנלין, וזה אפילו מבלי להזכיר את העובדה, שמטיבעי אני טיפוס של לילה.

גם בשנה שעברה חיפשתי עבודה. לאחר תקופה ארוכה שעבדתי באותו מקום, החלטתי לעבור הלאה. במשך שלושה שבועות וחצי (עד שמצאתי את העבודה ממנה פוטרתי) הלכתי כל יום לריאיונות עבודה, תוך כדי זה שאני עובד במשרה מלאה ומתפקד כרגיל כ"אבא הייטק". ועדיין, חיפוש העבודה הנוכחי, היה קשה יותר, שוחק יותר. זנחתי את הצילום (לא החזקתי מצלמה במשך יותר מחודש), ירדתי במשקל והייתי כל כולי שקוע בתהליך מציאת עבודה. קשה לתאר עד כמה תהליך כזה שואב כוחות, כמה הוא מתיש (וזאת אפילו מבלי להזכיר את הלחץ והדאגה כיצד לפרנס את המשפחה, כמה זמן יעבור עד למציאת עבודה חדשה ועוד כהנה וכהנה עניינים שבאים built – in עם סיטואציה שכזו). רכבת ההרים רגשית, בה רגע אחד אתה נמצא למעלה, בשיא האופוריה, וחמש דקות לאחר מכן אתה מתרסק על קרקע בטון, ללא מצנח. או ההיפך.

בסיכומו של עניין, אני שמח לומר, שבשבוע שעבר חתמתי על חוזה עבודה, ואני מתחיל לעבוד עוד כמה ימים. אמנם התפשרתי בנושא זמן ההגעה למקום העבודה מהבית (וגם בכיוון ההפוך) ובעוד מספר נושאים פחות חשובים, אבל הרושם שלי הוא, שמצאתי מקום שמתאים לי, שיחזיר לי את הברק לעיניים, את שמחת החיים. אני אופטימי.
🙂

 

 

עד מאה כמו עשרים :)

** אזהרה כנה וידידותית – חלקים מסויימים מהפוסט הזה אינם קלים לקריאה. הוא נכתב בעקבות פטירתם של אריק איינשטיין, ספי ריבלין ואסתר שטרייט-וורצל, יהי זיכרם ברוך.

לא, אין לי יומולדת היום (או בזמן הקרוב), ומזל שכך, כיוון שכבר כמה שנים אני מסתכל על המספר 40, ורואה, לחרדתי, איך הוא מתקרב אליי בצעדי ענק. בכל שנה הוא קרוב יותר, מסרב לעצור, מסמן בצורה ברורה יותר את נקודת אמצע החיים (בערך, בשאיפה), שהמעבר לצד השני מסמל (מבחינתי) את תחילת הסוף.

בכל יום הולדת יש לי ריטואל קבוע – לערוך עם עצמי דין וחשבון על כל הדברים שאני רוצה לעשות בזמן שיש לי על פני כדור הארץ, להבין כמה מתוך זה עוד *לא* עשיתי, להבין שכנראה גם לא אוכל לעשות אותם בעתיד הנראה לעין, להכנס לדיכאון קיומי (שלא לומר – דיכאון שאחרי לידה…), למרה שחורה, להשתבלל, לסרב לדבר עם העולם (ואישתו), לא לעשות כלום, לבזבז ככה שעות חופש יקרות, לשחרר קיטור לאישתי (כפרה עליה :)), לצאת מהדיכאון בזכותה וללכת לאכול ארוחת צהריים שווה בויקי כריסטינה (יש להם אחלה סנגרייה, שלא לדבר על האוכל).
אני כבר שומע אתכם אומרים: "אישה טובה, חכמה ויפה, אלכוהול משובח, אוכל טוב וים – תגיד לי, על מה אתה מקטר כ"כ?!".
או! טוב ששאלתם! על מה אני מקטר כ"כ? על זה שיום אחד אמות. לא בא לי על זה. אני יודע שאני לא מגלה משהו חדש למישהו – לא על זה שיום אחד כולנו נמות (בתקווה שלא כולם באותו היום…) ולא על זה שלאף אחד (כנראה) אין חשק גדול מדי למות.

בעבר לא התייחסתי כ"כ לנושא הזה (הוא פשוט לא עניין אותי), ואם כבר התייחסתי אליו, זה היה בשוויון נפש. בשנים האחרונות זה השתנה. אני מוצא את עצמי מהרהר בנושא לפעמים, ואיכשהו תמיד מגיע לאותה שורה תחתונה – זה לא כיף למות. ז"א, זה כנראה שלא יטריד אותי יותר מדי כשאהיה מת כמה שניות ויותר, אבל לפני זה, זה יהיה עניין גדול.
לפעמים בחלק מהמחשבות שעולות, אני נזכר בע'. ע' למד איתי ביסודי. הוא למד ג'ודו והיה חזק. הוא לא היסס להשתמש בכוחו או בתרגילים שלמד, גם על אחרים, גם על עצמו. וכך קרה, שאמא שלו מצאה אותו ללא רוח חיים, לאחר שתירגל השתחררות מחניקה באמצעות חגורה, ונכשל. ניסיתי פעם אחת לחשוב מה היו המחשבות שעברו לו בראש, כש(אולי)הבין שלא יצליח להשתחרר. האם ניסה לקרוא לעזרה? האם היה לו אוויר בשביל זה? האם הצליח ואף אחד לא שמע? כשחשבתי על הסיטואציה הזו, אימה הציפה אותי (והיא מציפה אותי גם עכשיו, כשאני כותב את הרשומה) – שמתי את עצמי בנעליו של אדם שמבין שנשארה לו תקופה קצובה וקצרה לחיות, וגם בנעליו של הורה שניסה להגן על ילדיו ורואה שנכשל (ובחיי שאני לא רוצה להיות הורה שקובר ילד. אני מעדיף למות מאשר להיות במצב הזה).

כבר כתבתי שאני לא רוצה למות. אני יודע שהעניין לא תלוי כ"כ בי, ולכן אני רק מקווה שכשיגיע היום הזה, אוכל להסתכל אחורה ולדעת שסימנתי "וי" על 99.9% מהדברים שרציתי לעשות (תמיד טוב שיש חלומות, ככה יש אנרגיה לעשות דברים :)). בינתיים זה לא המצב.
"נו, אז מה הבעייה? תכין לך רשימה של כל מה שאתה רוצה לעשות ותתחיל להוציא אותה אל הפועל, סעיף אחרי סעיף". אז ככה:
א. כבר יש לי רשימה כזו.
ב. יש אילוצי תקציב, זמן, משפחה ועבודה.
וזה מבאס. זה מבאס להבין שכנראה לא אעשה טיול טרקים של חצי שנה – שנה באוסטרליה וניו-זילנד (ז"א, בכל אחת מהן חצי שנה – שנה…), שאני לא יודע מתי אצלול עם מאנטות (אם בכלל), שסביר להניח שלא אספיק לטייל בכל הארצות שאני רוצה (יש לי רשימה מוכנה גם לזה :-P), שאולי לא אחווה את כל החוויות שאני רוצה לחוות (כמו ללוות בן/בת לחופה, כמו להיות חלק מחייו/ה של נכד/ה, כמו להזדקן בנחת עם אישתי).
אני רק מקווה, שכשיגיע יומי, אדע שהצלחתי לשמור על הדור הבא בחיים (לפחות עד לאותה נקודת זמן), שחייתי חיים בעלי משמעות, שעשיתי איתם משהו, כי הרי חיים רק פעם אחת (ולא, גלגול נשמות לא נחשב, בטח לא אם אתגלגל להיות יתוש שייאכל ע"י צפרדע או אדם נטול מצלמה / יכולת לתכנת. אם זה יקרה, כבר עדיף שיירו בי וזהו או שלא יתנו אישור נחיתה / התגלגלות חזרה לכדור-הארץ).

אל דאגה, אני ממשיך לכתוב את הבלוג 🙂

אט"ד, אני אתכם!

אמנם אני לא כ"כ מתפלא על האטימות והטימטום של המדינה, על קשרי הון – שלטון, אבל הסיפור הזה עבר את הגבול וקבע סטנדרטים חדשים של ביזיון.
אני מקווה שביה"ש יזרוק את המדינה לכל הרוחות, כשהעניין יגיע לכדי דיון משפטי.אט"ד - אני איתכם

פרחים, פרפרים וכל מיני

אני חייבת לציין שהסיפור הבא גרם לי הלם. כלומר, שמעתי על רשעות, על צביעות, על קשרי הון ושלטון – אבל הסיפור הנוכחי הדהים אותי. אני כל כך כועסת על הממשלה, על המדינה – פשוט כועסת.
לפני שנתיים סיפרתי בבלוג על המאבק של ארגון אדם, טבע ודין (בראשי תיבות – א.ט.ד) נגד בנית קומפלקס מלונות ראוותני, בזבזני ומיותר בבקעת תמנע.
ובכן – המאבק הצליח. א.ט.ד הוכיחו בבית המשפט את צדקת טענותיהם, ובית המשפט הוציא צו שאוסר על המדינה לבנות את הקומפלקס הזה.
כעת, היזם הפסיד חמישה עשר מליון שקלים – והוא תובע אותם מהמדינה.
המדינה החליטה לתבוע את הכסף הזה מארגון א.ט.ד.
ארגון א.ט.ד – ארגון ללא מטרות רווח, שכל מטרתו היא לדאוג לכך שכל אזרחי המדינה יהיו שווים לפני החוק, ושכולם יוכלו להנות מהטבע ומהסביבה.
והמדינה תובעת חמישה עשר מליון שקלים מארגון א.ט.ד.

וזו רק עוד הוכחה שהממשלה שלנו, וראש הממשלה שלנו, הם אטומים. חסרי כל יחס לארץ בה הם…

View original post 325 מילים נוספות