סדנה עם ריצ'רד בראם (חלק ב')

תזכורת: זה מה שקרה בפוסט הקודם.

אני חוזר קצת אחורה, לעבר הקרוב: לפני כמה זמן הכפרה שלי ואני עשינו ריסוס בבית, ולכן נסענו ללילה, לישון במקום אחר (לא באמת היינו צריכים לעשות את זה, אלא סתם בתור אמצעי זהירות). כמובן שהמצלמה באה איתנו גם. בערב הלכנו לאכול במסעדה, ומכיוון שלא רציתי להשאיר את המצלמה בחדר, לקחתי אותה איתנו. ופתאום נמאס לי. נמאס לי מהגודל ומהמשקל שלה, נמאס לי להסחב עם מצלמה גדולה וכבדה (והמצלמה שלי עוד יחסית קטנה וקלה, ביחס למצלמות אחרות מאותו הסוג), והתחלתי לחשוב על החלפתה.
כשיצאנו לצלם בשטח, זה קרה לי שוב. היא הרגישה לי גדולה וכבדה (וזה למרות שהיו שם אחרים, שהביאו ״תותחים״ גדולים וכבדים משלי…), והמחשבה על החלפתה תפסה תאוצה. עכשיו אני רק צריך להחליט איזו מצלמה אני רוצה (יש כבר מועמדות חינניות וסקסיות), לחכות עד שאמצא אותה בחנויות ולראות איך אני מממן את הרכישה… 😀
אני רק חושב על ההחלפה, ובא לי (יותר) לצאת לצלם (גם ככה בא לי). זה משעשע לראות, איך ציוד חדש מעורר ומגרה את בלוטת החשק לצאת ולצלם (זה קרה לי גם כשקניתי את העדשה האחרונה לפני כשנה).

ונחזור לנושא הרשומה: המטלה השנייה שקיבלתי בסדנה, הייתה להיעמד בנקודה מסויימת (ההמלצה שלו הייתה לעמוד בפינת רחוב או במעבר חצייה, שם יש תחלופה גדולה של אנשים בזמן קצר והמון אירועים), לחכות שם כ-20-30 דקות, ולצלם התרחשויות שונות. אז זה מה שעשיתי. התלבטתי איפה כדאי להתמקם, ובסוף החלטתי להתמקם בכיכר מגן דוד (המוכרת לכם כבר מכאן, ומכאן). צילמתי כל מיני דברים, אבל התמונה הטובה ביותר שלי (והיחידה שראויה להעלאה לבלוג), היא זו:

ללא כותרת
(הקליקו על התמונה ואז על F11 ע"מ לראות אותה על כל המסך)

דבר המבקר: אני לא זוכר בדיוק מה הוא אמר, אבל למיטב זכרוני הוא אמר שזו התמונה הטובה ביותר שלי שהצגתי בכיתה, ואני די מסכים איתו.

כאן אפשר לקרוא את החלק השלישי והאחרון.