פעילי לילה, יומן מסע: 200 מטרים בשעתיים (חלק ב')

תזכורת: זה מה שקרה בפוסט הקודם.

אחרי כ-45-50 דקות, הרגשתי שאמנם עוד לא צילמתי את הפריים המנצח, אבל כדאי שאזוז אם אני רוצה להגיע לכיכר דיזינגוף. אני לא יודע מה יש בכיכר הזו, שמושך אותי כ"כ להגיע אליה. הלכתי בכיוון שדרות רוטשילד, במטרה לעלות על אוטובוס. כשהגעתי לצומת הרחובות, נעצרתי על אי-התנועה וצילמתי מספר תמונות של רוכבי אופניים שהגיחו פתאום מהרחוב בו הייתי אך לפני שניות מספר. בדרך חזרה לאוטו אעצר בדיוק באותה הנקודה במטרה לצלם רוכבי אופניים בתנועה.


ליד הצומת שחציתי עומד בניין. מוביל אליו שביל קצר, שבאמצעו מעקה. לא הצלחתי להבין האם יש שם עסק כלשהו, למרות שיחסית הרבה אנשים יצאו ונכנסו ממנו. בסוף השביל, קרוב לכניסה לבניין ישב איש והתעסק ממושכות במכשיר כלשהו שהאיר את פניו. כנראה סמארטפון, לא יכולתי לראות את זה בוודאות מהנקודה בה עמדתי. ראיתי את האיש גם בסיור הלילי הקודם, בדיוק באותו המקום ותהיתי מדוע הוא שם. מהר מאוד פסלתי את המחשבה שמדובר בהומלס. למיטב ידיעתי, להומלסים אין מכשירי טלפון שהם יכולים להתחמם לאורם. גם המחשבה שהאיש מאבטח את המקום נפסלה באותה המהירות, כיוון שהאיש לא בדק איש מהנכנסים והם, בתורם, לא התייחסו אליו כלל. גם במקרה הזה רציתי לצלם תמונות טובות יותר מאלו שצילמתי בסיור הקודם, אבל התנאים הסביבתיים היו פחות טובים ולא רציתי למשוך תשומת לב מיותרת. אולי ביום מן הימים אצליח לאזור אומץ ולפתח איתו שיחה.


סופסוף הגעתי לשדרות רוטשילד. השעה הייתה כבר מאוחרת, והיה לי ברור שלכיכר דיזינגוף אגיע כבר בפעם אחרת. באמצע השדרה, מול מקס ברנר, ישב על המדרכה בחור כשמרכולתו (תכשיטים שיצר במו ידיו) פרושה לפניו על 2-3 שמיכות. ראיתי אותו מרחוק, יושב באמצעה של טבעת אור, שנשלחה מפנס קרוב. הבחור ישב ופניו מורכנים. התקרבתי אליו. הבחור היה עסוק ביצירת תכשיט חדש. איכשהו, עוד לא ברור לי איך, התחלנו לדבר. התחלנו לקשקש על דא ועל הא. הסתבר שהבחור ארגנטינאי, מה שבאופן טיבעי הקנה לו נקודות זכות אצלי. כמובן שהעובדה הזו עזרה לי לייצר איתו שיחה. הבחור הגיע לארץ (לא הגענו עדיין לשלב שאני יכול לשאול האם הוא יהודי…) בעקבות החברה שלו, שנכנסה ממנו להיריון. לא הצלחתי להבין האם יש להם ילד אחד או שניים. מה שבוודאות הבנתי, זה שהחברה רצתה להיות קרובה לאמא שלה, וזו בעצם הסיבה שהם חזרו / באו לארץ. אני סיפרתי לו על קורס הצילום, על הטיול בארגנטינה ועל הכפרה שלי (כפרה עליה… :)).
בשלב מסויים אזרתי אומץ והתיישבתי לידו. המשכנו לדבר, אם כי השיחה נתקעה פה ושם והיו כמה שניות של שתיקה קצת לא נעימה, ואפילו צילמתי תמונה או שתיים, למרות שהרגשתי קצת חוסר נוחות לעשות את זה. הרגשתי חוסר נעימות לצלם, כיוון שהרגשתי שזה עוד מוקדם מדי, שעוד לא עשינו מספיק bonding בשביל שאני ארגיש מספיק נוח בשביל להרים מצלמה ולצלם מטווח אפס. למה צילמתי? לא יודע. רציתי להנציח את הרגע, אבל ידעתי שלא ייצאו תמונות טובות. אז למה בכל זאת? לא יודע.
לאחר כ-20 דקות נפרדתי ממנו לשלום, והלכתי לאוטו, בתחושה מסויימת של סיפוק, כיוון שעשיתי צעד אחד קדימה בתחום שאני רוצה לשפר. יחד עם זאת, ידעתי שיש לי עוד דרך ארוכה לעבור, עד שארגיש בנוח לייצר שיחה מכלום עם זרים ברחוב.

הדרך חזרה לאוטו הייתה מהירה בהשוואה לדרך הלוך, אם כי גם במהלכה עצרתי לצלם פה ושם.


זו הייתה הפעם הראשונה מאז שאני מצלם ברחוב, שעברתי כברת דרך קצרה כ"כ, בכ"כ הרבה זמן. בד"כ אני הולך יותר, אם כי בקצב בקצב איטי יחסית, בשביל לא לפספס סיטואציות. הדבר המדהים ביותר הוא, שהסיטואציות לא הפסיקו לקפוץ לי לעיניים. העובדה שחיכיתי בכל מקום זמן כזה או אחר, עזרה למקום "לשקוע" בתוכי יותר טוב, להכיר אותו יותר טוב, להחליט איזה סיפור יהיה הכי מתאים / טוב לאותו המקום. בנוסף, אחד הטיפים ששמעתי לא פעם ולא פעמיים היה, שגם אם לפעמים יש הרגשה שצילמנו את התמונה שרצינו לצלם במקום מסויים, אז כדאי לחכות אפילו יותר, כי יכול להיות שאז תיקרה סיטואציה טובה אפילו יותר ממה שצילמנו עד כה.

מה שיפה הוא, שזה הרגיש נכון. ההתמקמות במקום אחד וההמתנה בציפייה לארוע כלשהו שיתרחש, הרגישו לי במקום (תרתי משמע :-P).
אני מתאר לעצמי שלא בכל המקומות השיטה הזו תעבוד באותה רמת יעילות, אם כי שווה לנסות אותה כמה פעמים. פשוט להגיע למקום מסויים, בעל פוטנציאל להיות מעניין, להתמקם שם לחצי שעה – שעה ולהסתכל סביב. לספוג את המקום, את האווירה שלו, את האנשים שנמצאים / עוברים שם, אולי אפילו לפתוח בשיחה עם מישהו מהם. זו יכולה להיות חוויה מאירת עיניים.

היה כיף לצאת לצלם, מה גם שזו הייתה יציאת צילום שנייה תוך מספר קטן של ימים (והשלישית בסה"כ בפרוייקט, עד לאותו שלב). הרגשתי שאני מתחיל להבין איך לצלם בלילה, לאיזה תוצאות אני יכול לצפות, למרות שהייתי עדיין בשלב "ההתלמדות", בשלב הניסוי והטעייה (וגם התהייה).

מודעות פרסומת

אשמח לקרוא את מחשבותיכם / תחושותיכם לאחר הקריאה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s